הפעם דברים טכניים

.קחו סיפור:החיים על פי דיוק הפלואט

זה לא ממש הקטע של הבלוג, אבל כתבתי את זה אז למה לא לפרסם כאן.

Advertisements

ואתם חשבתם שהוא מת

ושוב פותחים את הסאונדטראק של רוקי הורור פיקצ’ר שואו וכותבים על זה ברייט מאנקי. הפעם, המחשב שלי לא נמצא, יצא לתיקון אחרי שהלך לו משהו, אין לי מושג מה, אבל אני מניח שזה המאוורר שלו. הייתי צריך לעשות סחר מכר עם אבא שלי על המחשב הנייד שלו לסופ”ש, אבל בסוף קיבלתי אותו.

יש דברים שאני שונא, ואפילו לא מעט מהם, אבל אחד הדברים שאני הכי שונא זה אנשים שמתחילים לבטא דברים ב”איך אפשר להתחיל לתאר את…” או “מה אפשר להגיד על…” זה בעיקר מתחיל כשאנשים מדברים על אנשים אחרים ומרגישים עם זה לא בנוח, אבל כל פעם שעולה לי המחשבה לכתוב את זה כאן אני מתעצבן מחדש על זה, ואז לא כותב את זה. כמו תמיד, אנשים הכי מתעצבנים על אנשים שעושים דברים שהם עושים וזה מעצבן אותם, אז כל פעם שאני רואה מישהו מתחיל לדבר ככה אני מתעצבן מחדש.

אז הרבה זמן לא כתבתי, את רוב חפירות חוסר המעש שלי עשיתי דרך הפודקאסט שלי ושל פוקסי שנקרא פינת המאניה דפרסיה של פוקסי ועדן, עכשיו גם ביוטיוב, וגם יהיה בעיקר ביוטיוב, רק חסר לי להעלות את כל שאר הפודקסטים. בניגוד לסברה הרווחת שגוגל עושים הכל בצורה טובה, שאני מגלה שוב ושוב שזה לא נכון, אם חסר לכם דוגמאות תפתחו chrome, בטח יש לכם את זה על המחשב כבר, אבל בניגוד לדעה הרווחת הזאת, אי אפשר בקלות להעלות קבצי סאונד ולצרף להם תמונה בודדת שלא תתחלף. הסיבה היא כמובן שיוטיוב הוא לקבצי ווידאו, כל מי שמשתמש בו כדי להעלות או לשמוע קבצי audio הוא כנראה רק חלק גדול מהמשתמשים שלהם, אז למה שיהיה להם אכפת להם, כאילו שיש להם תחרות. בכל מקרה, כדי להעלות קבצי audio הם שולחים אותך לווינדוס מובי מייקר ואומרים לך איך לעשות את זה שם. אז נכון, זה תוכנה שלא בא לי להתאבד כשאני משתמש בה, בניגוד לchrome, אבל זה עדיין יכול בכיף להיות תכונה שלהם באתר. ועכשיו הם הולכים להתחרות בtwitch לגבי streaming, יאמר לזכותם שטוויטץ’ הוא לא הדבר הכי נוח בעולם, ויוטיוב הוא מאוד זמין, כל כך זמין עד שבטעות לגמרי הגעתי לסטרים שהיה שם, והוא היה באיכות סבבה. הם גם זרקו את הפלאש ועברו לhtml5, שאני לא יודע מה הבעיות שלו עדיין, אבל אני יודע שפלאש היה חרא בfirefox, וhtml5 עובד סבבה.

בתקופה שהיה לי מחשב המשכתי לעבוד על משחק חדש שאני חושב שכשאסיים את הפרק הזה שלו אעבור למשהו אחר, זה מין משחק RTS לטלפונים ניידים שאמור להיות מאוד פשוט לשליטה, בניגוד למשחקי הrts הנוכחיים שמצריכים דיוק מאוד גבוה בעזרת העכבר, וכבר כרגע הוא נראה כאילו הוא יכול להיות מאוד נחמד, אבל אני תקוע כרגע על בעיות תקשורת ובעיות של סנכרון לגבי מי מחליט על מה ואיך בדיוק לעשות את זה, זה ממש לא פשוט. לפחות הצלחתי לנצח כמעט לגמרי את אנדרואיד, שמי שלא זוכר היא לא מערכת ההפעלה האהובה עליי, אוי זה גם של גוגל… שכחתי מזה לגמרי, אבל כנראה שהכל זה גוגל. אני חושב שהמשחק הזה יכול להיות סבבה, אבל כרגע אין לי מחשב לעבוד עליו עם סביבת עבודה לפיתוח אנדרואיד, וממש אין לי כח להרכיב על המחשב סביבה כזאת, על אף שלא הייתה לי בעייה בכלל להתקין סביבת עבודה של וויז’ואל סטודיו, והצלחתי להפעיל את תכנית התלת מימד שלי בכלום זמן. חשבתי לעשות בה משהו כדי להעביר את הזמן, בסוף לא יצא. 

במקום זה ראיתי סרטוני יוטיוב, כמה של handmade hero על פיתוח משחקי מחשב, וכמה של קורס של פרופסור בשם carl bender על מתמטיקה פיזיקלית ופונקציות אסימפטוטיות. הוא מדבר על תורת הפרטובציות ומראה איך לסכום סדרות מתבדרות בעזרת החלפת הסידרה לפוקנציה אחרת ששווה לה באזור ההגדרה. יש כל מיני קטעים שם וזה נחמד.

בגזרת העבודה, סיימתי את הקורס, ואפשר להגיד בכיף שברוך ופטרנו. אני חושב שהקורס היה יכול להיות הרבה יותר כיף ונחמד אם היו לי אנשים אחרים בו, אבל אני תמיד אומר את זה. בכל מקרה, אני חושב שלא מילאתי בו את כל מה שרציתי, אבל את המינימום הנדרש עשיתי, לפחות עם הילדים שרצו ללמוד. הקורס הזה הראה לי שאני לא הולך להיות מנהל קטן בחברה גדולה, או שאני אשלוט על מי נכנס ומי יוצא מהצוות שלי או שאני לא הולך לעשות את זה, כי כשאני איבדתי את התקווה לגבי אחת התלמידות אני לא יכולתי לעשות עם זה כלום, אמרו לי להתמודד, עד שאמרתי להם שאני לא מתמודד יותר, וזה היה נורא קשה. אני חושב שהקצונה טעתה במקום שהציבו את הפיסטה מול הפיסטים האחרים, ועל זה שרצו שאני אמשיך לפקד עליה על אף ששיקפתי להם שאני לא יכול לעשות זאת והם לא שמו לב. אז בסוף שברתי את הכלים, ואמרתי להם שאני לא ממשיך ככה. בסיום הקורס אמרתי להם שאני לא מוכן לתת במה לדברים שלה, אז אמרו לי לא לעשות שיחות סיכום, ואני חושב שבדיוק כאן יש לי עוד בעיה, אז אני חשבתי בשבוע שעבר לזמן כל אחד מהם לשיחה אישית שלא תקרא שיחות סיכום, חוץ מאת הפיסטה. נראה אותם אומרים לי משהו, מותר לי לדבר עם מי שבא לי.

בכל מקרה עכשיו חזרתי להיות חוגר, אני נהנה ממה שאני עושה כרגע, ואני מחכה ליום ראשון בו אדבר עם אחד הצרכנים על דברים שמצאתי. שבוע הבא הולך להיות שבוע קשה, יש לי שבוע שקם לילה, ואין לי החלפות, ובשבוע האחרון הייתי חולה, כל כך חולה שקיבלתי בשני-שלישי גימלים. אמא שלי הייתה בחו”ל אז זה טוב שלא היה לי תאבון כי לא היה כל כך אוכל. עדיין לא לגמרי יצאתי מהמחלה.

ביום חמישי אמרו לי שיש לי פגישה אישית עם כמה שכבות מעלי, ולא אמרו לי על מה, אבל אמרו לי שזה משהו טוב. אז אני הייתי סקרן וחששן, וגיליתי שפוקסי יודע על מה מדובר, אז פחות או יותר כל הנסיעה לעפולה ביום חמישי ניסיתי להוציא ממנו שזה באמת טוב, ושהוא לא אומר לי שזה טוב כי אמרו לי שזה טוב. כשהוא בסופו של דבר אמר שזה טוב נרגעתי, עכשיו אני לא חושש, רק מחכה להבין מה זה. לפחות יש לי סיבה להגיע לצבא.

השבוע דיברתי עם הרבה אנשים, איתי ושירה ואבנר, בתכלס אין משהו שיותר מידי היה מעניין בשביל לשתף את זה כאן. הא וראיתי עם פוקסי ביום ראשון את kiss kiss bang bang בפעם העשירית. בתחילת הסרט אמרתי לפוקסי שכל הסרט הוא הסצנה הראשונה של הסרט, ואז מצאתי את אותו הקטע חוזר על עצמו בעוד ועוד חלקים. הוא בטח נורא נהנה שאמרתי לו את זה כל הזמן. בסוף הוא מת, פוקסי, מבפנים.

טוב, נראה לי שאני אסיים להלילה. יום טוב.

שובר שתיקה

פאקינג מולטי-ת’רדינג, אני רציתי לשמוע את הסאונדטראק של הסרט של סאותפארק בזמן שאני כותב, אבל אני לא באמת יכול. אז אחרי שהבנתי שמאז שאין לי חיים אני לא יכול לכתוב בכל שבוע, לא הצלחתי לגרום לעצמי לכתוב עוד פעם. אבל עכשיו אני כותב כי אני חושב שיצטברו מספיק דברים וכי עברתי את המשבר העיקרי של הזמן הקרוב.

אני לא יודע על מה לכתוב, אז אני חושב להתחיל מהתחלה. לפני שלושה שבועות, כמעט ארבעה, היה לי פאשלה בנוגע לחדר של אחת הבנות בקורס, ומאז אנחנו לא יוצאים מזה. למרות שיעל אמרה לי שזה יעבור עוד פעם ועוד פעם, זה לא עבר, וכך עירבתי גורמים שהלכו ועלו בדרגה. זה לא משנה מה עשיתי, הכל נגמר בבכי. בהתחלה ניסיתי להרגיע, לנחם, לדבר, אבל שום דבר לא עזר לי. כל השיחות וכל הדברים לא עבדו, אז בתכלס הרמתי ידיים, אם היא רוצה לבכות למישהו, זה לא יהיה אני, ולי לא יהיה אכפת מזה, חוץ מזה שהבכי לא נגמר אז זה כן משנה. העניין התחיל לאחר תקופה ארוכה של עייפות וקושי בעבודה הרצופה מול הקורס ומעוד דברים שעברו עליי במדור, ואז זה הגיע, והיה בבירור אמירה ממנה שלא מתייחסים אליה בקורס. הדבר הזה נגע לי בנקודה מאוד רגישה, ומאז קשה לי לפעול מולה. מאז כל פעם שאני מגיע לבסיס אני מרגיש רע, וכל פעם שאני קם בבוקר אני מרגיש רע, כי כל פעם שאני מגיע למדור אני צריך להתמודד עם עוד התקפי בכי על כל דבר שאני אומר, ושיחות על מה צריך לעשות בנוגע לזה. אז כמו שאמרתי אני מנסה לעשות לחינוך ולאבהות שלה אאוטסורסינג בהצעתו של ראש המדור, אבל עדיין חושבים שאני צריך להתעניין בכל הנושא הזה, ומצידי היא פשוט לא מעניינת אותי. לא מעניין אותי אם נגדיר שעות הפסקה מסודרות או לא. בכללי אני לא ציפיתי לזה בכלל, בכל הקורסים הקודמים האנשים ידעו לעבוד בלי שיצטרכו לדחוף אותם ולדבר איתם עשרות פעמים במהלך שלושה שבועות רצופים, היה ברור שצריך פשוט ללמד אותם דברים מסוימים בגלל שהם הלכו למקומות לא נכונים, או למלא להם את הזמן בזמן שהאחרים מסיימים את התרגיל, ואז התפקיד הוא נטו הוראה עם קצת בירוקרטיה, ואני רציתי את ההוראה. ברגע שמדברים איתי על להחזיק אנשים חזק אני מרגיש כמו מפקד, וזה בדיוק מה שלא רציתי להיות כשנכנסתי לתפקיד הזה. אני ממש מתוסכל מזה, ובעיקר בגלל תחושת העייםות התמידית שנפלה עליי בשל זה שלא כתבתי, העדפתי לעשות דברים שאני יודע להתמודד איתם ואני יודע על מי להתעצבן כמו לכתוב תוכנה, או יותר נכון להיאבק בתכנות הדפוקות של Android כדי לעשות דברים פשוטים. בסוף הצלחתי. חוץ ממנה יש בעיות אחרות בקורס, אבל הן פשוט נבלעות בחור השחור הזה של הבעיות. אולי אנחנו במגמת עלייה, אבל אני לא מרגיש שמבחינתי אוכל לצאת מזה. למזלי המדור נרתם לעזרתי, אז זה טוב. יש שיתייאשו כבר לגמרי, אני מאמין שאפשר עוד לתקן.

חוץ מזה אני כבר יכול לנהוג למקומות לבד, וזה נחמד כי כבר לקחתי את האוטו לקריית חיים פעם אחת, וגם לעפולה. גיליתי שכשאתה יוצא לסידורים בעפולה אתה יכול לדעת רק את השעה בה אתה מתחיל, ולא את השעה בה תסיים. אני עוד מפחד שאני ארדם על הכביש, בעיקר בנסיעות שמרגישות לי עדיין ארוכות, כשאנשים אחרים אמרו לי שזה בקטנה, בני זונות. לפחות פוקסי מוכן להקשיב לסיפורי ההתפסטנויות שלי על הכביש, על אף שבשבילי זה נשמע כמו סיפורי טירונות שאני לא יכול לשמוע, הוא אומר שזה אך הגיוני שאני חושש ליסוע במכונת הרג. אפרופו מכונות הרג, הלכתי למטווח לפני שבועיים, ונזכרתי כמה שאני לא יכול לסבול את זה. הפעם באמת הייתי בטוח שמישהו יירה לי בראש, בניגוד לפעמים הקודמות שהייתי בטוח שמישהו יירה לי בראש. ברגע שנגמר המטווח ברחתי משם. היה נורא. מה גם שכשיצאתי הייתי צריך לשמוע עוד עצות על מה לעשות עם הפיסטה ההיא.

בשבוע שעבר קבעתי עם איתי להיפגש בחיפה, אבל אחרי שחזרתי מקריית חיים לא היה לי כח אז ביטלתי, אבל עד אז איתי הזמין עוד אנשים, אז גם בר התקשרה אליי להגיד שאני לא בא לדברים ואין לי כח אף פעם. אז עכשיו גם זה מעיק עליי. ביום חמישי הייתי צריך להחליף מישהו בשקם לילה, כי הוא רצה ללכת להופעה של שלמה ארצי ואף אחד אחר לא יכל ולי לא היה משהו יותר טוב לענות לו, אז הסכמתי. שעה אחר כך שלמה שולח על מפגש הרצאות קצרות שהוא מארגן בחמישי, ואז כבר התחלתי לקלל את כולם. אז חשבתי האם ליסוע אליו אחרי השקם לילה ולהגיע ממש מאוחר אחרי שבוע מעייף, והחלטתי לוותר ונסעתי הביתה. אבל זה היה ממש מתסכל כבר.

אני ופוקסי ממשיכים לראות פול מטאל אלכמיסט, זו סדרה ממש טובה שאני מאוד ממליץ עליה. אחרי שהתפסטנו הרבה עם דיוידי נייד שפוקסי הביא ולא עבדו לו הכפתורים וכל מיני שיט כזה, פוקסי הביא מחשב נייד מתפקד עד כדי ווינדוס 8. אז מצד אחד זה נחמד כי יש הרבה פונקציות שאין בדיוידי, כמו היכולת להשתמש בVLC ולהחליף את השפה בקובץ הMKV שמתנגן, אבל מצד שני אני קצת מפחד לגבי לאן נגיע כשיש מחשב כזה שהוא כל כך נגיש, זה נראה כאילו עוד יותר לא נצא לדברים לאחר מכן. על אף כל זאת, ביום שני הלכתי לשחק קאטאן עם קבוצת אנשים, אבל מסתבר שזה נמשך אחרי 12 אז נטשתי בתקופה חסרת אנשים, וכשלי לא היה כבר סיכוי איזה 50 תורות.

יש לי משהו שאני רוצה לדון בו לגבי פול מטאל אלכמיסט. באנימה יש נערה בגיל 15, שבהתחלה צוירה כאילו יש לה חזה של בת 15 ממוצעת, ואני חשבתי שיש בזה הרבה אומץ, כי היא באמת לא הייתה צריכה להיות בחורה יותר מדי סקסית. אז נכון הייתה לה חצאית מיני קסומה שמכל זווית שלא הסתכלו עליה היא כיסתה הכל, וזה יכול להיות עוד הגיוני בתרבות היפנית. באמת שהערכתי את הדבר הזה וחשבתי שזו החלטה שצריכה להילקח ביותר סדרות אנימה, כי זה צייר את הדמות נכון. פרק 30, עברנו למשהו שהוא כמו עונה שלישית, ובום, חזה ענק. וזו הייתה פשוט אכזבה. מבחינתי זה הפך את הסדרה בראש שלי מסדרה אמיצה שמנהלת סיפור מגניב וחכם, לסדרה שנכנעת למעריצים הגבריים שלה, על אף שזה פוגע בה. חוץ מזה שהסיפור נהיה הרבה פחות מעניין אחרי שנחשפו דברים, והעולם הרב צדדי שהיה בהתחלה הפך לדו צדדי. באסה.

חוץ מזה בסופשים עבדתי על לעשות אפליקציות לאנדרואיד, זה אמור להיות קל, אבל כמו כל דבר כזה זה הרבה יותר קשה ממה שזה אמור להיות. מה שאמור להיות, זה שאתה מוריד את הSDK המסריח שלהם ואז אתה יכול פשוט לקמפל דברים לדברים שעובדים באנדרואיד, אבל יש 3 SDK שצריך לקשר ביניהם הNative development kit מCpp לjava, הSDK מjava לapk שזה הקבצי התקנה של אנדרואיד, והJDK שהוא ג’אווה בכללי. חוץ מזה, יש מערכת Build שהיא נפרדת מכל זה שנקראת GRADLE, וכמובן שלא יתנו דוגמאות שמקשרות בין כל אלה, אז ברגע שמשהו נכשל אתה לא יודע מי אשם בזה, חוץ ממך שהתחיל את כל זה. אז במשך 2 סופשים נלחמתי מלחמות חורמה עם כל הSDK-ים האלה, עד שהצלחתי להפעיל רק את הדוגמה שלהם, כוס אמא שלהם. בסופש השלישי כבר הלך יותר טוב והצלחתי להפעיל את תוכנה שלי (כמובן שזה לקח עוד יום) ולקבל קלט של טאץ’, שזה היה הרבה יותר קל כבר. כעת, כל מה שנשאר לי זה פשוט ליצור תוכניות, וכמה קשה זה הולך להיות? הא וסאונד, שכחתי את זה, אבל אני בדרך כלל לא עושה משחקים עם סאונד, למרות שאני יודע שזה קריטי, אז בינתיים אני בסדר.

זהו, אני מקווה שהשעה וחצי האלה של כתיבה היו מועילות, תהנו בשבוע הקרוב.

כשפשוט אין מה לכתוב

אוקיי, אז הפיינל פאנטאסי התחיל, ועכשיו אנחנו יכולים לכתוב. ועל מה אנחנו הולכים לכתוב הלילה. תכלס אין הרבה, אבל נתחיל אולי אני אמצא נושא צד לדבר עליו.

ביום ראשון קמתי לבוקר ללא בן, והייתי צריך להתנחם שלפחות פוקסי היה, אבל ביום למחרת גם הוא עזב אותי. אז נשארתי די לבדי במדור, מנסה להתקיים ביחד עם יאיר. יותר גרוע מזה, ביום רביעי היה יום ספורט בבריכה, שזה בעצם יום בו יושבים על כיסאות של בריה ולא עושים כלום, אבל אני הייתי עם הקורס כי הרמד לא הצליח לסדר שהם יצאו. אז נשארנו לבדנו, וזה היה מה זה ארוך רק אני והפיסטים, ארוך וקשה. ביום שלישי שילחתי את הפיסטים הביתה ב6 כי כולם חוץ מאחת הלכו, אז שילחתתי אותם וגם אני הלכתי.

כשהגעתי הביתה אבא שלי אמר לי שהוא קבע פגישה עם זוג אנשים שמעוניינים בעבודת פיתוח, אז אכלתי משהו והלכנו אליהם. כל אחד מהצדדים ניסה לשווק את עצמו כאילו הוא יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו, ובסוף סגרנו על לדבר בהמשך. בהתחלה חשבתי שזה יהיה קצת קשה, אבל לפחות אני יודע מה לעשות, עכשיו אחרי שחזרנו לדבר ביום שישי, גם את זה אני לא יודע. אולי אני אתייעץ על זה עם יאיר, אבל אני באמת לא יודע איך לפרוץ שם, אולי צריך לזרוק את כל הקופסא שלהם לפח, אבל אני באמת לא כמה זה ריאלי. בינתיים זה נראה כאילו הם מנסים להתפרץ לדלת פתוחה, כשההפרש היחיד שהם יכולים להביא לשולחן זה אפליקציה מהסמארטפון, באמת פריצת דרך. קיצור, אני ממש קרוב ללזנוח את זה, או להעביר את זה למישהו אחר מחבריי.

ביום חמישי בן חזר מתגלית, ותכלס אוכזבתי. א. הוא נהנה, שזה דבר די דוחה שלעצמו, ב. לא יצא לא שום מין מזה. אז בארזים לא נפלה שלהבת, אבל איפה שהוא שם בחורש הים תיכוני כן נפלה. תכלס אני די שונא את תגלית, אף אחד לא שותף איתי לשנאה הזאת, שזה די עצוב. מה שבטוח, זה שלהיות מריונטה של המדינה במדי צבא אני עושה מספיק בעבודה שלי, ואני לא צריך גם להראות כמה זה מגניב לאמריקאים מטומטמים, או לא מטומטמים, מה זה משנה, זה טיול חינם. איזה זין.

ביום שני הייתי בשקם לילה, וכמעט כל בנות הבסיס התעלמו ממני, שזה די מדהים, זה כמו לקבל 200 בפסיכומטרי. יש לי סיפור די דוחה על התאווה שניבטה בפנים של אחת שראתה נייצ’ר ואלי, אבל אני חושב שאשים רק את התקציר לעיל פה. בן דיכא אותי עוד יותר בכך שהוא אמר לי ביום חמישי “היי, יש משהו ג’ינג’ית חדשה כאן בבסיס, אני תוהה האם רק להסתכל עליה מבחוץ ולא לעשות שום דבר או לא להסתכל עליה בכלל” שזה פחות או יותר המצב שלי.

יואו, איזה שיעמום זה להיות בקורס, תכלס אין לי שום דבר לכתוב עליו. כנראה שאני אסיים את זה כאן…

דרך אגב, נכנסתי לתקופת אבל כי נשבר לי העט, בבקשה אל תצחקו עליו, הוא לא יכול להיתלות בכלום עכשיו.

הסאונדטראק החדש

והפעם, קראו לי פלצן במקביל למטומטם, אני שומע סאונדטראק בזמן שאני כותב את הפוסט, ולא סתם סאונדטראק, אלא הסאונדטראק של Final Fantasy 9 כנראה משחק הFinal Fantasy שהכי נהנתי ממנו. בכל מקרה, לא כתבתי ביום שבת האחרון, כי אני עושה מה בא לי, וגם כי לא היה לי מה להגיד. כל זה השתנה כשהתחלף השבוע וגם הפעם אין לי מה להגיד, אבל יש גבול לכל סדרה עולה וחסומה, וגם לתעלולים. אז על מה כותבים אחרי ששבועיים לא כתבתי? הרי אי אפשר לכתוב רק על השבוע האחרון, וגם לא זוכרים את השבועות שלפניו, אז אני אתחיל לכתוב ואחליט תוך כדי. Continue reading

הפעם רוב המירמור שלי נמצא עד הפסקה השנייה

ניצחתי את המבצע מלביש, הוא ניסה לנצח אותי, אבל אני יכולתי לו. וכשאני אומר יכולתי לו, זה אומר שהלכתי כמה שיותר מהר לאוטובוס, ועקפתי אנשים כדי לא להישאר בתחנה המסוכנת הזאת. אם כבר מדברים על זה, למה המשטרה הצבאית לא מתייחסת לזה? מה המטרה האמיתית שלה כשהיא בוחרת להעניש בדיגום על פני עוולות חברתיות שעושים חיילים? למה הם לא מחלקים דוחות לחיילים המעשנים בתחנה המרכזית, ובמקום זאת מעדיפים ללכת על החיילים בעלי הזיפים? בתכל’ס, כולנו יודעים שהתשובה היא שאסור לשאול, כי כל מה שתקבל מלשאול זה את התשובה המפגרת “בצבא אין הגיון”.

ואפרופו תשובות מפגרות, אני רוצה להתמרמר. והפעם, להתמרמר על החייל החדש שעבר לחדר שלי. לאחר שבמסדר הקודם אחד החיילים התבלבל ואמר לאחראית המגורים כי אחד החיילים לא ישן יותר בחדר, קיבלנו ביום רביעי חייל חדש שהיה בקומה שפינו לטובת דברים אחרים. אני מכיר אותו קצת מהמגורים ומהשק”ם לילה, ופעם חשבתי שאני שונא אותו בגלל משהו, ואז נזכרתי שאני בכלל חשבתי שהוא מישהו אחר. בכל מקרה, ביום רביעי אמרתי לו שמחר אומרים היום או משהו כזה, ואז הוא אמר לי “אפשר לחשוב שאנחנו קרביים שסוגרים 21 שאנחנו אומרים את זה”. זהו, זה כל ההתמרמרות שלי, אם למישהו יש בעיה עם זה, אז אני חייל גובניק שאומר מחר אומרים היום על אף שאני מגיע הביתה כל סופש ופעם הייתי מגיע גם בימי שלישי. אני מזמין את כולם להסתכל על השיר ביוטיוב “סגרתי 28 אז מותר לי לאנוס” כדי להבין למה אני חושב שזה מטומטמם. אני גם לא תומך באונס.

אז בקורס אנחנו קצת מפגרים בחומר שאנחנו צריכים ללמוד, וזה חבל אבל אני שוחק שיניים וממשיך כרגיל, ולא מאיץ במיוחד באף אחד. הילדים כבר קצת מתמרמרים עליי, שזה נחמד, כי זה אומר שאני עושה את עבודתי היטב. במהלך היומיים האחרונים היינו תקועים על תרגיל ממש קשה, שלא היה לי הרבה מה להגיד בו, כי כל אמירה תוביל לפגיעה מסוימת בתפקיד התרגיל, ואולי רק אני חושב ככה. בכל מקרה, בסוף יום חמישי עשיתי משחק עם שני חניכים שלי בנפרד, ובו אמרתי להם, הנה דף ועט, עכשיו נעשה סיעור מוחות. מאוד מהר הם הגיעו להתקדמות מסוימת לבד, שזה מפתיע, כי לא חשבתי שתרגיל פסיכולוגי כל כך פשוט יכול לעזור כאן. כשאתה מלמד, אתה גם לומד.

חוץ מזה, הייתי צריך להתמודד עם לחץ של אחת התלמידות מהתוכנה בה עשינו את התרגילים. נתתי לדברים להירגע במשך הרבה זמן, אבל שום דבר לא עבד. אז שלחתי את יאיר לעבוד איתה במיוחד במשך שעתיים, אחרי זה הכל היה בסדר. ידעתי שיאיר הוא האדם הנכון למשימה, בעיקר בגלל שאני בבירור לא, אבל זה היה די מדהים לראות כמה זה עבד. יאיר יצא מותש לגמרי מזה, אבל הוא המשיך לעזור לי אחר כך. אני הייתי כבר ממש מעוצבן מזה באיזה שהוא שלב, ואני כבר ממש מודאג מזה בהמשך הקורס, אבל בינתיים אנחנו רגועים על סף הסערה הבאה, אפשר להגיד נחים על זרי הדפנה.

פוקסי ניסה להקרין אצלנו פרקים של אנימה המכונה Full Metal Alchemist,אבל אחרי שכבר שלושה שבועות אנחנו לא מצליחים לראות אותה, אני כבר התבלבלתי בינה לבין Neon Genesis Avengelion, שגם עליה דיברנו האם לראות או לא. אז השבוע פוקסי אמר לי שהכל מוכן והוא הביא את הקבצים בפורמט הנכון והכל, ורק צריך לחבר את הדיוידי הנייד ולראות, שאלתי אותו אם הוא בדק, ומסתבר שהוא השאיר את הדיוידי במדור. אז חיכינו ליום ראשון, חיברנו את הדיסקאונקי, וברור, הרזולוציה הייתה גבוהה מידי. אז גם השבוע לא ראינו שום דבר. ביום חמישי כשארגנו את התיקים ליציאה הביתה, הוא אמר לי להזכיר לו לשים את הדיוידי הנייד בתיק כדי שהוא יוכל בבית לסדר את כל הדברים, לא הזכרתי לו אבל הוא זכר, הוא זכר לא לקחת את כבל החשמל של הדיוידי ואין לו בטריה אז גם הפעם אנחנו מטילים מטבע לראות האם נצליח לראות בו משהו או לא. כל הסיפור הזה של לראות סרטים במדור הוא על הפנים, בהתחלה המחשב מוזיקה לא עובד, ואז המחשב של מישהו במדור לא מצליח לעשות output לסאונד, ואז הדיוידי הנייד הזה עובד רק בפורמטים מסוימים, וחוץ מזה אף פעם אין לנו כוח לראות סרט באורך מלא. איזה באסה.

השבוע לא הקלטנו ספיישל לג בעומר, לא היה לי כח באף יום לעשות את זה. ביום רביעי חשבנו אולי לעשות את זה, אבל במקום זה הלכנו לישון. טוב, תמיד יש שבוע הבא. מה שכן עשינו בערב, זה שעשינו פעילות גיבוש עם הילדים. ביום חמישי הייתי צריך להביא עוגה לישיבת מדור, עכשיו יש בעיה להכין עוגות במדור כי פוקסי קיבל הוראה לקחת את הבלנדר הביתה ובינתיים לא עושים איתו כלום כי הוא בבית של פוקסי. אז נפלתי על לעשות כדורי שוקולד, כמעט כל שנה אני עושה כדורי שוקולד, זה עושה רוטציה בין זה ובין להגיד לאמא שלי להכין עוגה. הפעם קנינו מצרכים ביום שלישי, וביום רביעי עשינו אותם עם הפיסטים. הם יצאו באמת בסדר, עם קצת טעם לוואי. בן אמר לי שהם יצאו חרא, אחרים אמרו לי שהם יצאו טובים, אני אמרתי לבן שהוא יצא חרא.

יש רק עוד שני דברים על סדר היום. הראשון הוא שהתלבטתי מאוד האם ללכת לל”ג בעומר או לא. מצד אחד, חשבתי שאני לא אהנה שם, כי אני יודע מי יגיע ואני יודע שהרבה מהם אני לא אוהב, וחוץ מזה שיש שם הרבה וזה בדרך כלל לא כיף. מי שזוכר מלפני שנה, את הפגישה השבועית של בר ועדן התחלנו בגלל שלא נהנתי מל”ג בעומר של שנה שעברה, ובר אמרה שזה בגלל שאני לא נפגש אחד על אחד עם אנשים אז החלטנו להתחיל עם זה. קצת לפני זה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, בתאריך לועזי יש עוד בערך 10 ימים. בכל מקרה, הסיבה שלא הייתי בטוח אם לא ללכת או כן ללכת, זה בגלל של”ג בעומר נהיה סוג של סמל, לפחות מבחינתי, של התכנסות של השכבה במקום אחד פעם אחת בשנה. אי הגעה לטקס משולה לכפירה במוסד השכבה, ולא ידעתי האם ללכת עד לקיצוניות הזאת. אז דיברתי עם שירה וגל, והם אמרו לי שהם לא רואים את זה כסמל, וכנראה שאני באמת לא כל כך אהנה בדבר הזה, אז וויתרתי. בדיווחים של שבת בבוקר נאמר שבאמת אני לא הייתי נהנה שם, כי השיח נשלט על ידי אנשים קצת שטחיים.

לפני שאני נכנס לתוך העולם התכני שעשיתי השבוע, אני רוצה להגיד ששמעתי בסטרים של Handmade Hero שיש פרויקט שהיו רוצים להביא אליו אנשים לRAD gaming toools, איזה דיבאגר או משהו, ופשוט לא הצליחו למצוא אפילו בן אדם אחד שיהיה מספיק טוב כדי לעשות את זה. אז יש כאן עבודה של מאות אלפי דולרים בשנה, שכנראה מתגמלת, די מנותקת מהאין לי חיים של ההיטק הישראלי, שאף אחד לא רצה. זה גרם לי לחשוב שאני רוצה להיכנס לשוק הזה. מאז קצת ירד לי, אבל מי יודע.

וההתקדמות בתלת מימד, הפעם התקדמתי בעיקר בצד ממשק המשתמש. לאחר שהוספתי יכולות הזזה וסיבוב בעזרת המקשים, שזה היה נחמד, ניסיתי לעשות זום בתמונה. כלומר, חשבתי, ובדיעבד גיליתי שזה לא נכון, שיש הבדל עקרוני בין מרחק המסך למצלמה ובין הדיסקריטזציה של זוויות ההסתכלות שלנו. לאחר שהתפסטנתי על זה ממש הרבה זמן, בערך כמה שעות, החלטתי לראות סטרימים של דברים, ואז פתחתי MSPAINT, ציירתי את התמונה, וגיליתי שאין הבדל. עולה השאלה אז, איפה כן אנחנו צריכים את זה. אז אנחנו כן צריכים את זה בהצגה אורת’וגרפית, בשביל אנשים שלא מכירים אבל עדיין קוראים את זה, אם נגדיר את ציר z כציר המאונך למסך (ודרכו עובר גם מוקד המצלמה שלנו), ואת הצירים x וy כצירים הפורשים את מישור המסך, אז בהצגת פרספקטיבה, הנקודות )שלהן ערכים מקוריים x,y,z) שאנחנו מציירים על המסך הם, לפי שוויון משולשים, x/z וy/z. בניגוד לזאת, בהצגה אורתוגרפית, אנחנו מציירים רק את ה- x וה-y של כל נקודה. בספרים מסוימים נכתב כי אפשר לחשוב על הצגה אורתוגרפית כגבול של הצגת פרספקטיבה עבור אורך מוקד ממש ארוך, מסתבר שזה לא ככה, לפחות כך נראה לי, כי אם צריך לתקן את הזום של הנקודות אז זה זהה לשינוי המוקד ואז אנחנו לא מתקדמים. אז הוספתי בשביל הקטע מצלמה אורתוגרפית, אבל רציתי גם מצלמת פרספקטיבה, אז עשיתי כמה מסכים למצלמות השונות, ועכשיו יש לי תצוגה של Top, Left, Front, Perspective כפי שהיא קיימת כמעט בכל התוכנות, למשל 3dsmax. חוץ מזה, הוספתי גם שליטה בעזרת המסך במיקום הורטקסים של הקופסה שלי, עכשיו אני יכול להפוך את הקופסא לכל אובייקט תלת מימדי המכיל 12 משולשים שכמה מהם חולקים קצוות (edges) משותפים. ההתקדמות השבוע הייתה בסימן “אני זורם ולא אכפת לי לאן, כי כל עבודה בתכנות משפרת אותי בתכנות”.

נראה לי שזה הזמן להגיד לילה טוב לכולם. תהנו בשבוע הקרוב.

היה שבוע די משעמם בתכלס

שמתי את השיר שנים חסומות כדי לשמוע במהלך הכתיבה, אבל כנראה שזה יותר מדי משהו אז לא יכולתי לכתוב עם זה, וואלה יופי. אני מצטער ששבוע שעבר לא כתבתי, סבתא שלי עברה אירוע מוחי שני ולא היה לי כח לכתוב, השבוע הדברים קצת התייצבו.

אז מה היה לנו השבוע, נפטרנו מהכושים, המשכנו ללמוד, ועוד ועוד. רק שתדעו שאני מאוד מרוצה מההתנהגות שלי כמפקד. אני ממש לא מורה עליהם לעשות דברים כנגד רצונם, ואני די נותן להם לעשות ככל שיעלה על רוחם, כל עוד מה שעולה על רוחם זה ללמוד, ובדרך כלל בא להם על זה. העברתי להם תרגיל נחמד שיאיר המציא ביום שלישי, וזה היה באמת מאוד נחמד, גם אני נהנתי, וגם הם נהנו לפי מה שהם אמרו.

ביום שני הייתה לא מעט דרמה לגבי מעבר הדירה של הקורס, אבל בסופו של דבר הרוחות נרגעו, גם בגלל שנתתי הבטחת שווא לטפל בדברים אם הם לא ייפתרו תוך כמה שבועות. לא רציתי לטפל בהם בכלל, כי טיפול בהם אומר להגיד לאנשים לעשות דברים בניגוד לרצונם ולא הייתי מוכן לעשות את זה. כן נתתי את הפקודה הראשונה שלי ביום ראשון, ואפילו היא פקודה בלתי חוקית. “פיסט(שקראתי לו בשם), תעביר את הקולה”, כשהוא לא העביר לי את הקולה אמרתי לו “פיסט, תעביר את הקולה בפקודה”, בסוף הוא העביר את הקולה. שאני קניתי, כפוי טובה.

חוץ מזה ביום שלישי היה ספירת מלאי בשק”ם לילה, האחרים אמרו שאם כולם יגיעו אז זה ייקח סדר גודל של רבע שעה, אבל ברור שמישהו אחד מצא סיבה לא להגיע, אז במקום רבע שעה עשינו את זה בשעה ורבע, שזה עדיין פחות ממה שדמיינתי. ביום שלישי גם הקלטתי עם פוקסי עוד פודקאסט, ספיישל עצמאות, ממש אנחנו עוברים על כל חגי ישראל. ממקומות מפתיעים קיבלתי ביקורות חיוביות על הפודקאסט. זוג אנשים מהמדור שגרים כ10 דקות מהבסיס הקשיבו לו במשך איזה שבוע, ובסוף השלימו את הפרק הראשון, משום מה הם מאוד נהנו. ביום חמישי הם נתנו לי טרמפ לאוטובוס, והקשבתי לחלק מהפודקאסט הזה, גיליתי שני דברים, שזה נורא משעמם, ושיש לי קול נורא אנטי-סטריופוני. הראשון יכול להיות לא נכון, לא יודע איך לשפר את השני, אולי בהאצת הפודקסט פי 1.25 בערך. אחד מהם העביר את זה לידיד שלו, שבגילוי נאות פעם התחיל איתי, והוא אמר שהוא גם נהנה מזה. כנראה אנשים הם מפגרים.

ובקליימקס של השבוע יש את הנסיעה לנועם ביום חמישי בערב. ביום רביעי הזמין אותי נועם להתארח בביתו עם עוד מספר אנשים, אמרתי לו שאני לא יודע, אבל הייתי במצב רוח לזרום. כשהבנתי שגם איתי בא, לא יכולתי לסרב. אז הגעתי לשם, והיו שם נועם בר יובל שלמה, עוד אחת שתישאר עלומת שם , ואיתי שהגיע באיחור ויצא מוקדם. היה מאוד נחמד שם, אכלנו על האש, דיברנו שעות, צחקנו על יובל שהוא קצין,הורדנו סרט ולא ראינו אותו, ראינו את איתי. בבוקר קמנו ואכלנו לחם מטוגן, ואז יובל הסיע אותי לעפולה, שם הגיע במיידית אוטובוס לגן נר. היה באמת מאוד נחמד, על אף שהיינו 7 אנשים או משהו כזה. ביום שישי ראיתי המפץ הגדול בגלל אבא שלי, והיה שם ציטוט נהדר של שלדון קופר שאני חייב לצטט פה, והוא הולך ככה “הבעיה היא שציפיתי שנהיה קבוצה אינטימית של 5 אנשים, לא המון חסר פנים של 6 אנשים” כל מילה נוספת מיותרת.

ביום שישי הלכנו לאכול בחוץ עם המשפחה, נסעתי לקיבוץ שריד שם יש אחת מהמסעדות היחידות באזור שפתוחה בשבת, היא הייתה מלאה, אז חזרנו לאכול בקפה קפה בקניון. אחר כך חזרנו והלכתי לישון. בשבת לא עשיתי שום דבר מיוחד.

וואלה היה שבוע די משעמם, מצטער על השיעמום. ביום ראשון מבצע מלביש, wish me luck.