וואי איזה חלום היה לי

וואי, איזה חלום היה לי. בחלומי התגשמה הפנטזיה הגדולה ביותר שלי, איגוד מקצועי. יש אנשים שיחשבו שאיגוד מקצועי הוא לא דבר מרגש בכלל, אבל לאדם שאין אותו הוא נראה כמו התגלמות הישועה. מי שלא מכיר, הטענה “אז תקים איגוד מקצועי” שהיא טענה לא הכי לגיטימית בדרך כלל, לא אפשרית במקרה שלי ממש כי אין לי אפילו זכות להתאגדות. הסיבה היא הגיונית לגמרי, אתה לא רוצה ליצור קבוצות פוליטיות שאוחזות נשק כבד. המשטר לא רוצה שברגע שתנתן פקודה לפעולה יתחילו לומר לו “אנחנו לא רוצים לעשות את זה בשבת”, “ראש השנה זה היום החופשי היחיד כבר חודשיים” וחרא כזה. כמובן שהדבר הזה לא ילך, אבל אין ספק שהמצב הנוכחי גרוע גם בגלל שלאף אחד לא אכפת לתת איזה פקודה שבא לו. אני חושב שבמצב שלי בו אני נמצא במקום גדול המצב גרוע בהרבה ממקומות אחרים, כי אין ספק שיש כאן מצב של מיעוט ממוסד השולט על הרוב שלא יכול להתאגד וצריך לנקות את החרא של המיעוט השולט, תרתי משמע.
בחלומי הייתי בדיקטטורה לא רחוקה מעולם הסרט v for vendeta המשתלב למדינת ישראל בת ימינו. כמו בסרט, גם כאן נשלחתי למסע בו אבין את האמת על העולם ובסופו של דבר אבין שהדבר הכי טוב הוא השמדת המשטר המדכא. בניגוד לv for vendeta השמדתי גם כמו מכובדת של אזרחים עם פצצת אטום די גדולה ששוגרה מהחלל, ויותר נכון מהירח. ההגיון שלי כרגע אומר לי שכנראה פצצה כזאת הייתה מחזקת משטר מדכא, אבל באותו זמן הוא פשוט התפוגג. נראה לי שנתתי אולטימטום על לשגר פצצה נוספת, שלא הייתה לי, אבל זה היה מאחורי הקלעים של החלום. איזה יופי העולם החופשי ניצח, אני כל כך שמח.

תיקון ליל שבועות היה ממש כיף, אמנם לא שמעתי הרצאות בכלל השעות האפשריות ולא למדתי הרבה דברים חדשניים במיוחד, אבל השגתי דבר חשוב יותר, לא נקלעתי בשום מלכודות דבש. פגשתי את כל האנשים שרציתי לפגוש חוץ משלמה, והיה ממש אדיר. בשל שינויים באוטובוסים מירושלים לעפולה נסעתי לתל אביב, וגם זו הייתה אחלה של נסיעה.

אתמול הייתה מסיבת אלף הימים שלי לקראת השחרור, היה ממש רגיל להתאספויות כאלה, גם לא הייתה עוגה. במסיבה התעסקנו גם בשאלה “לאילו דגים יש מכסה?” מסתבר שלכולם. מחר מסיבה למדור, נקווה לאחלה.

השבוע התעסקתי בשאלה האם אני בדיכאון. בגלל שאני לא יודע הגדרות מדויקות של מה זה בכלל דיכאון, אני לא באמת יכול לענות על זה בעצמי. שירה אמרה שאני בדיכאון בתיקון וזה התחיל את ההתעסקות שלי בנושא, אבל פוקסי אמר שאני לא בדיכאון וזה הכל בגלל המסגרת המדכאת שאני נמצא בא, ראה למעלה. אמרתי את זה לשירה ואז היא אמרה שאני לא בדיכאון ואני רק עצוב, ועכשיו אני כבר לא יודע מה קורה. כנראה שהתשובה היא שאני נמצא איפשהו על הציר בכיוון הדכאון, אבל אני לא יודע מה סף הרחש בסיפור הזה. מי שיודע שיגיד.

אני מצטער על יום ג’, בר אמרה לי שהייתי ממש מעצבן, אז אני מצטער.

כמו שאומרים, אין לי מה לכתוב יותר אז אני אסגור בפוסט קצר במיוחד.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s