אם לא תנסה

איך תרגיש שנכשלת רק כי אתה גרוע, ולא בגלל שלא ניסית? השבוע התאפיין בהרגשה הזאת, ולא ידעתי להגיד מה מהתחושות גרועה יותר. האם גרועה יותר התחושה של “אתה גרוע” או התחושה “אתה גרוע כי לא ניסית”, אם יש לכם העדפה מסוימת, הגיבו בתגובות. דרך אגב, התשובה “אולי אתה בעצם לא תהיה גרוע?” או “אולי לא תיכשל” לא נחשבות. 

מאז יום שלישי עד עכשיו לא היו כאלה דברים מעניינים, עבדתי על הקקה שאני עובד עליו בדרך כלל. ביז’ו דוחק בי לעבוד אחרי ארוחת ערב על מנת להשלים את השעות שאני לא נמצא בהם בימי שלישי וחמישי, וכמו כן “הפגישה השבועית של בר”, בשבוע האחרון אני עובד כי אני מתרכז בניהול משבר מצפה רמון, אבל ברגע שאני אסיים את זה אני אולי אמצא את הפשרה המתאימה ואולי לא. השבוע היה משעמם גם כי פוקסי באבט”ק, והרבה מהימים האנשים האחרים מהמדור לא היו אחרי ארוחת ערב, או שאנשים שאני לא אוהב נשארו אחרי ארוחת ערב, ואז גם לשבת כמו בנאדם ולהריץ צחוקים לא הייתי יכול. אני חושב, ואני לא חושב שאני מגזים ומתנשא פה, שצריך לעבור אישור מיוחד של דיירי המגורים כדי להישאר במדור אחרי ארוחת הערב. במקרה של אנשים מסוימים, לא ינתן האישור.

השבוע אני מקווה ללכת לים, כי כמו שאני אומר, הים זה המקום הטוב ביותר להרגיש כאילו אתה בים. זה וחדר מציאות מדומה שלא קיים עדיין, או חדר הנחיצות שקיים או לא קיים בעולם הקסמים שקיים או לא קיים, קיים קשר של אמ”מ בין השניים. עמית ופוקסי ניסו לנתח למה יש לי רצון כה עז ללכת כל הזמן לים, הם חושבים שזה בגלל שאני לא גר בחיפה ועובר מול הים כל הזמן, אני כמובן חושב שהם לא מבינים באמת למה אני הולך לים. עמית בכללי יש לו הרבה המצאות משונות לגבי חיי הנפש שלי, והוא נותן לי לפעמים עצות שאותם אני שומע כי הן מאוד מצחיקות, אבל לא קשורות בכלל למצב בשטח. לדוגמה, עמית יודע שיש לי מספר גדול של ידידות לעומת האנשים האחרים במדור, זאת כי לו אין חברים ולקרקי אין ידידות ואפשר גם לעבור על השאר. העצה שלו הייתה שברגע שיהיה לי סיכוי לאיזה קשר זוגי, אסור לי בהתחלה לגלות לה על הידידות שלי כי אז גם היא תחשוב שאני רוצה להיות ידיד שלה וכאלה. אז כמו שאמרתי קודם, אני התעלמתי ממה שעמית אמר, והמשכתי לא להיות בסיכוי לקשר זוגי, ואם אהיה אני לא אדבר איתה בכלל.

ביום חמישי שמעתי בנסיעה חזרה מעפולה באוטו של אמא את השיר “ירח” של אלתרמן, ואז נזכרתי שהוא היה בין השירים האהובים עליי מהבגרות בספרות. איך אני מתגעגע לבגרות בספרות, בין הבגרויות האהובות עליי. בבגרות היה קטע שהיינו צריכים לקרוא את הספר “סיפור פשוט” של ש.י. עגנון, ובכיתה שלי רק אני קראתי אותו, אולי גם עוד אחת. אני זוכר שזה הוציא מתוכן את כל השיעור ואז היו דיונים ממש מטומטמים. מנגד, עכשיו אני נמצא במדור עם עמית, שגם הוא לא קרא את “סיפור פשוט” והדיונים עדיין מטומטמים. 

אני מרגיש שנכשלתי בהבאת תוכן מעניין בפוסט זה, אני חושב שזה היה יותר טוב אבל מלא לכתוב. אולי אני צריך למצוא מקרי בוחן לסוגיה הזו. 

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s