הפעם אני מצטער באמת

לפעמים זה יותר קל, ולפעמים זה יותר קשה לעבור לכתיבה מימין לשמאל בקקא הזה שהם קוראים לו עורך. היום זה היה קל…

אז אני צריך כנראה למצוא על מה לדבר ואין לי כזה על מה, אז אני אחשוב על דברים לכתוב בזמן שאני מספר שבר אמרה בזמן “המפגש השבועי של בר ועדן” שהפוסט האחרון שלי היה צריך להיכתב בוורוד עם רקע שחור, כיאה לילדת אמו אמיתית. אני חושב שאני לא ילדת אמו אמיתית אבל אני עדיין יכול להסכים לקו הכללי שאליו זה הולך. חברים, כל השנים הסתרתי את זה, בעצם לא נולדתי כגבר, נולדתי כילדת אמו עם קעקועים ופירסינג וסכין בשביל לחתוך לעצמי ורידים, בצורה אנכית כמובן לוריד כדי שזה יהיה לשואו ולא באמת יהרוג אותי. היא גם ממש התעצבנה על זה שהיה באיזה שהוא מקום א. ולא היה ב. עם כל הרצון הטוב ללעצבן את בר, אני מצטער לכל מי שזה הפריע לו. היא גם אמרה שאני לא קונסיסטנטי בשם של “המפגש השבועי של בר ועדן”, היא אמרה שבזימון זה “המפגש” אבל בפוסטים זה לפעמים “הפגישה” ואני מצטער לכל מי שזה הפריע לו, אני יודע שאם ביז’ו היה קורא את הבלוג הזה הוא היה מתעצבן, או לפחות זה היה מפריע לו.

חוץ מ”המפגש השבועי של בר ועדן” היה לי גם פגישה עם הקב”ן היום, ובו חקרנו את השנאה הכללית שלי לכל מצב נתון בטבע, ובעיקר בעניין החשיפה שלי לאנשים אחרים. מצד אחד, אני די שונא להיות לבד לגמרי. מצד שני, אני גם שונא שיודעים עליי דברים שאני לא רוצה לספר אותם. ומצד שלישי אני לא אוהב לספר על עצמי דברים לכולם. בקיצור, יש איזון מאוד מאוד מדויק של המקום החברתי שאני אוהב להיות בו, וכנראה שרוב הזמן אני לא נמצא בו. עוד לא אמרתי לניר שיש לי בלוג, ואולי זה ממש יפריע לקטע הזה שאני לא רוצה לחשוף על עצמי דברים. מצד שני, אני חושב שהכתיבה עוזרת לי לחשוף את הדברים האלה להרבה אנשים בו”ז בצורה די סטרילית, אז כנראה שזה יותר קל לי.

הבטחתי ולכן אקיים, להלן גרף שאני מאוד אוהב שבניתי אותו מתוך קריאתי של מלכוד 22:

 Image

אפשר לראות בו שבצבא אתה לא רוצה להיות כמה שיותר בריא, אלא אתה רוצה להיות בנקודת המינימום של כמה רע לך, וזה לא תואם ללהיות כמה שיותר בריא. שימו לב שתמיד יותר רע לך בצבא. לדוגמה: אם יש לי בעייה כלשהי שמונעת ממני לשמור, אז אם הבעיה לא מספיק חמורה אני דווקא אהיה שמח מזה. כמו גבר אמיתי, עשיתי את הגרף בmspaint.

—-ספוילר מלכוד 22—-

בהקשרי המלכוד, לפני חצי שעה קראתי את הקטע בו חבר שלו לחדר בית החולים מת בגלל שהוא רואה את הכל פעמיים, אבל המשפחה שלו כבר הגיעה מניו יורק כדי לראות את הילד שלה. אז הם פשוט אומרים לו לעשות כאילו שהוא החבר שלו, וזה כאילו המשחק הכי גרוע בעולם “גוסף, מה שלומך?” “לא קוראים לי גוסף, קוראים לי יוסריאן”, ואז השיחה ממשיכה עם משחק מטומטם בין השמות “אם אתם רוצים אתם יכולים לקרוא לי גוסף” ובסוף ‘ “תשמור על עצמך” האמא אומרת, והוא חשב שהיא ידעה’. כאילו, הוא פאקינג אומר להם שזה לא הוא! כמה קשה לזהות מזה שמישהו אומר לך “אני לא X” עד שאתה  מבין ש”הוא לא X”. נכון, הוא יכול לשקר, אבל באמת? בכל מקרה, אני חושב שהחוויה שיוסריאן חווה מהמשפחה הזאת זה בדיוק סוג החוויות שאנשים שנמצאים הרבה מחוץ לבית חווים עם המשפחה שלהם, או שלא. כאילו, כנראה שגוסף הלר רוצה להגיד שהמשפחה כבר לא מכירה את החייל הזה שלא היה בבית כבר כמה שנים, ולא באמת אכפת לה איזה סוג של אדם יחזור כל עוד הוא יחזור. תחושות דומות הרגשתי בנוגע להורים שלי כשחזרתי הביתה מיאסא, ההורים שלי לא מכירים אותי ולא מבינים אותי.

—סוף ספוילר—-
נראה לי שאני אסיים כאן, אני מצטער שוב פעם על כל הדברים שציינתי בפסקה השנייה, זה היה לא בסדר מצידי.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s