היום זה הכל או כלום

אז בכיוון גן-נר אף אחד עוד לא ירה גראד, אז סופשבוע רגוע היה לי, חוץ מאבא שלי שהחליט שזה סופש נהדר לתקוף בעזה. מה שאני ממש אוהב בדיבור על האזרחים של עזה זה החד צדדיות של הדוברים כאילו אנחנו לא נמצאים באותו מצב. “עכשיו, כשהאזרחים תחת אש, אולי הם יפעלו לשנות את פעולות השולט עליהם או התקוממו נגדו”. תיאורים בסגנון הזה שמעתי אינספור פעמים במהלך הסופש האחרון, אי אפשר לספור כי אין כוח, לא בגלל שזו קבוצה שאינה בת מנייה. השאלה האמיתית היא, על מי הם מדברים? על העזתים או על אזרחי מדינת ישראל? למה אזרחי ישראל לא מתקוממים תחת השולט עליהם לשנות את דרכי פעולתו של התוקף אותם? למה אזרחי ישראל מסכימים להיות אזרחים תחת אש, או גרוע מזה, חיילים? למה אנשים הולכים לקורס קצינים, רגע זו כבר שאלה אחרת.

בכללי, דיברתי על זה עם רועי, ואני חושב שאני לא יכול להחביא את תחושת השמחה לאיד על כך שמיליוני אזרחים חיים תחת אש. רועי אומר שגם לו יש מרכיב של שמחה לאיד, אבל אז הוא אמר שזה יותר כמו הקלה על כך שגם הם במצב שלו, או משהו כזה ואני מקווה שרועי לא יגיד שציטטתי אותו לא נכון.

אז ביום שלישי לא כתבתי כלום כי חיי היו משעממים ומסווגים, ולכן לא הצלחתי לחשוב על דבר אחד לכתוב עליו. אני מצטער בפניי. 

ביום רביעי צפינו  פעם נוספת בסרט במדור, הפעם זה היה “מופע האימים של רוקי”. אני מאוד נהניתי כי אני אוהב את השירים, וגם אהבתי את התגובות של אנשי המדור שצפו איתי בסרט. למי שלא מכיר, “מופע האימים של רוקי” הוא מיוזיקל שמציג הרבה אלמנטים של סרטי אימה ולהט”בים, ובעצם מדבר על הפחד של הציבור הרחב מלהט”בים וממתירנות מינית. לפני שהיה סרט, היה “מופע האימים של רוקי” מיוזיקל מצליח על הבמות, וכנראה שאת כל המאפיינים הטובים של ההצגות הכניסו פנימה ליצירת סרט שהרבה אנשים שונאים לאהוב והרבה אנשים אוהבים לשנוא, וגם יש אנשים שאוהבים לאהוב אותו וגם לשנוא לשנוא אותו, או משהו כזה. בכל מקרה, במהלך הסופ”ש שמעתי 4-5 פעמים את כל האלבום של הסרט, כולל במהלך כתיבת שורות אלה. אני נרדמתי באמצע הצפייה של יום רביעי כי הייתי ממש עייף. עכשיו שמעתי את השורה “there’s 3 ways that love can grow, that’s good, bad or mediocre” שזה ממש מתאים לסגנון הכתיבה והדיבור שלי. 

במהלך השבוע התרוצצתי בין אנשים כדי לשכנע אותם לעשות מה שאני רוצה לעשות, בסוף הם השתכנעו ואני ממש מרוצה עכשיו. אין ספק שניצחתי את הרעים, שהם בשום פנים לא האנשים שהשתכנעו, כי הם באמת אחלה. אבל באמת שהיה שבוע מעייף, וגם מלא טילים.

ביום שישי הייתי אצל גל, והיה באמת כיף. אכלנו, שתינו, וריכלנו על אנשים. כמו תמיד גם הגיע השלב בו גל מדבר על מתמטיקה וכולם מהנהנים ומנסים לעקוב אחריו, נראה לי שהצלחתי.  בשלב הזה בר הלכה לישון אז גל יכל לדבר כמה שהוא רוצה. עפו הרבה כריות בלילה ההוא. עד שכוס נשברה ורק קבוצה מצומצמת יותר המשיכה לזרוק כריות.

הוט פטוטי מגיע עוד מעט, ואני מברך את נשמתי. אני די מקווה שהנסיעה תלך בלי אזעקות, כי אני ממש רוצה לישון טוב בנסיעת האוטובוס שלי, אולי אני אשים שעון מעורר הפעם? כל פעם שאני שם שעון מעורר בנסיעה אני לא נרדם, ואז אני מרגיש ממש מפגר. אולי שבוע הבא יתחדש “המפגש השבועי של בר ועדן”, בכל מקרה קב”ן מחר, אולי יהיה מעניין.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s