פוסט שבו בר תחשוב שאני אישה שוב.

שוב פעם אני ניצב במצב בו אני לא יודע על מה לכתוב. אולי אני צריך להפסיק לכתוב את זה לפני שאני כותב כדי שאני לא אאכזב אף אחד בכך שיהיו כתובים כאן דברים.

כמו תמיד, אנשים לא שותפים לאהבה שלי לסרטים שאני אוהב. זה בסדר, קצת בודד לי במגדל השן שלי, אבל אני כבר רגיל לזה. לפעמים אנשים גם אוהבים לשנוא את הסרטים שאני אוהב רק כי הרבה אנשים מטומטמים אוהבים אותם, והם חושבים שאין בהם שום דבר מעניין. קיצור, קראו את כותרת המשנה לבלוג זה.

ביום חמישי נגמר הקורס שהיה לנו במדור, והיה מאוד מרגש, עכשיו אפשר לדבר עם הפיסטונים כאילו הם אנשים אמיתיים. המים שנשפכו לא נשפכו לשווא. בניגוד להשמשות האחרונות שהייתי בהם, אני חושב שהם הרוויחו את המים, אבל חובת ההוכחה עליהם כרגע. 
אחרי זה היה ישב”ם, ואז סיפרתי בו את סיפור הישיבה השמאלנית שהופיעה בבלוג לפני שבוע. פחות או יותר כל מי שהיה שם שמע את זה כבר לפחות פעם אחת, אבל היה רגע מת בו לא היה אפשר להמשיך בישב”ם אז סיפרתי את זה. הרמ”ד שלי לא אהב אותו. הוא בעיקר לא אהב אותו, נראה לי, כי הוא חשב שאני קצת דו-פרצופי בנוגע להתנהגות שלי לשני צדדי הסכסוך. הצד השני היה בתגובה הקצת קיצונית שלי לסרטון שהוא העלה, שבו בין הפיצוצים של “הקש בגג” יש את הקול “פתוח” המפורסם של קרובים קרובים, אני התנגדתי לכך שפורסם הסרטון בוואטספ בשל כך שהוא בבירור מנוגד לעקרונות “טוהר הנשק” ועוד יותר מכך, אני לא חושב שצריך לצחוק משימוש בנשק שבבירור אף אחד לא רוצה להשתמש בו. אני גם הרגשתי שהבדיחה הזאת יכולה לגרום להקלת ראש בשימוש בנשק הזה של “הקש בגג”. בכל מקרה, אני אמרתי לו דבר ראשון שאני לא אספר בדיחות כאלה כי אני מכבד אותו, ואין סיבה שאני אעשה דבר שמעצבן אותו בפורום כזה, בעיקר אם הן ממש מפגרות, כמו בדיחות של גל. לעומת זאת, אני לא חושב שזה שני צדדים של אותו מטבע אפילו רק בשל כך שהוא קצין שאחראי על אנשים ואני סתם חוגר מטומטם (הוא גם שונא שאני אומר שאני חוגר מטומטם). כמו כן, אני לא חושב שיש בכלל קשר בין מה שאני חושב על הסכסוך הישראלי פלסטיני, או מה שהבדיחה הזאת חושבת על הסכסוך הישראלי פלסטיני בצידוקים הדתיים שלו, לבין בדיחות על טוהר הנשק ועל הקלת ראש בשימוש בנשק. אני כבר אמרתי הרבה פעמים, תמיד מפריע לי שאני נמצא בארגון שמפעיל נשק, וכמה שאני יותר רחוק מזה שמפעיל את הנשק יותר שקט לי בחיים. אני חושב שאם שני הדברים נמצאים בצדדים שונים של משהו, זה בצדדים שונים של קוביה(D6).

יום שישי כמעט עברתי תיאוריה, אבל בסוף לא ניגשתי בגלל שפחדתי. אוקיי, אז לא באמת פחדתי, פשוט לא היה לי אישור רופא ושכחתי לסדר את זה ביום רביעי או חמישי. הטופס הירוק שלי תקף רק לעוד חצי שנה, וזה גורם לי לתהות האם כדאי לי להוציא חדש כבר עכשיו או לסמוך על זה שאני אסיים את זה בחצי שנה. עכשיו, כשאני בלב שלם החלטתי ללמוד לנהוג בגיר אוטומטי, ואני מקווה לעשות 3 שיעורים בשבוע, אני לא חושב שזו תהיה כל כך בעיה, אבל אני לא באמת בטוח. אם זה היה רק הכאב ראש בלהוציא עוד טופס ירוק אז מילא, אבל זה גם עוד חמישים שקל על בדיקת ראייה, וזה שמינית מהמשכורת שלי בערך.
אז אחרי שהתאוששתי מהסיפור עם הבחורה, החלטתי שהיה לי טוב בחיים כשהייתה לי מטרה, ולכן החלטתי להציב לי מטרה חדשה. טוב היא לא באמת חדשה, הוצאתי אותה מסל המטרות המוכר שלי, ובגלל שנואשתי מלמצוא חברה, החלטתי ללכת על להוציא רישיון. החלטתי שהפעם אני אעשה את זה כמו שצריך, בלי מריחות ועם לוחות זמנים מסודרים. בפועל מה שיקרה, זה שלא יהיה לוחות זמנים וכן יהיו מריחות(ראו למעלה) אבל אולי אני באמת אוכל לסיים את זה. אולי ככה גם יהיה לי יותר טוב, בטח שיהיה לי יותר קל.

ביום חמישי דיברתי עם שלמה. גם פגשתי אותו, את איתי ואת הגלבר ביום שישי, אבל זה פחות משנה, חוץ מזה שסיפרתי בדיחת פרוזן ממש מפגרת ואז בר התייאשה ממני.
בכל מקרה, דיברתי עם שלמה אחרי שהרבה זמן לא דיברתי איתו, והיה כיף. הוא שוב פעם השווה אותי לבנגמין באטן, רק שהפעם הוא אמר שהוא באמת חושב את זה והוא ממליץ שאני אראה את הסרט שוב בגלל שאולי אני אראה את זה עכשיו. אני חושב שהוא פחות או יותר האדם היחיד שיכול לתאר אותי בתור אדם שקט, ואני באמת לא כל כך הבנתי למה הוא אומר את זה. הפתיע אותי שהוא עדיין קורא את מה שאני כותב, חשבתי שהוא הפסיק לעשות את זה מזמן.

עוד משהו שעלה בשיחה שלי עם שלמה, זה זה שמאז יאסא הייתי לי הרבה פעמים את התחושה שאין לי חברים, זה היה בדרך כלל קורה בתקופות. בכל מקרה, מאז שהתחלתי את הבלוג הזה לא הייתה לי את התחושה הזאת. כנראה שהתחושה שלאנשים אכפת מספיק ממני כדי לקרוא על כלום כל שבוע באמת עושה לי טוב. שלמה לא הבין למה אני כל הזמן כותב ש”טוב זה רע”, או למה אני מתכוון בזה. בכל מקרה אני חושב שזה באמת טוב. ועכשיו בר תחשוב שאני אישה שוב. 

השבוע התחילה עזיבת המגורים הגדולב, ומכאן הדבר יכול רק להתדרדר. פחות או יותר כל האנשים שאני אוהב מהמגורים בסיכון לעזוב, וזה ממש מבאס אותי כי אין סיכוי שאני אעזוב את המגורים, ואין לי חברים אחרים בבסיס. דרך אגב, רוב האנשים האלה לא נמצאים באמת בסיכון ממשי לעזוב, אבל לפחות נועה בסיכון ממשי. יאיר אמר שבכל מקרה, מכאן ישתנו מערכות היחסים שלי עם כל האנשים במגורים, אני מקווה שלא בצורה משמעותית.

אולי באמת אני אראה את בנגמין באטן שוב, אבל זה לא יהיה היום. מחר חוזרים לעבוד, לילה טוב .תראו מה זה, הצלחתי למצוא על מה לכתוב בפוסט הזה. זה תמיד מפתיע אותי שאני יכול לכתוב כזאת כמות של מילים על השום דבר שקורה לי בחיים בכל חצי שבוע, הייתי בטוח שהמינון ירד די מהר אחרי עשרת הפוסטים הראשונים.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s