היום, אין לכם מה להגיד

היום, יש לי על מה לדבר. אני יודע, עברנו כבר כמה שבועות שבהם פתחתי בלהגיד שאין לי על מה לדבר, אבל היום דווקא יש לי. בארסנל שלי: תלונות על ההורים שלי, ים, ריב עם הקצין שלי ועוד דברים שלשמם אתם באים לפה, או שלא, רוב האנשים לא אומרים לי למה הם קוראים את זה.

נתחיל ביום רביעי, נראה לי. הלכתי לים עם נעה ועוד 2 חברים מהמדור, אולי אני צריך לתת להם שם כי הם יופיעו די הרבה. סבבה סבבה, אני אפתח את הרשימה. דוד ויוסף, שני עתודאים לפיסיקה שניצחו את הכל בחיים אבל מפסידים לחברות שלהם. ההבדל ביניהם זה שיוסף הוא גבוה ומפחיד, בעוד שדוד גבוה ומניאק. כנראה שיהיה לי קשה לזכור את השמות האלה, אבל נראה. אז הלכתי לים והיה כיף, הטבענו אחד את השני הרבה, והתחיל עם יוסף בחור די מוזר. כשחזרנו עשינו עוגה, אני יוסף ונועה, וכן פרצנו למדור אחר על מנת להשתמש בגלי המיקרו שהיו להם בקופסא סגורה. 

ביום רביעי בר הגיע לעשות כבוד אחרון, והשאירה אותי קבור במדור שלי. אמרנו שלום לתמיד, והיא הלכה לדרכה. הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה…

ביום רביעי גם אולי הצלחתי למצוא תחליף למפגש השבועי של בר ועדן, לפחות באספקט של למצוא בחורה שתדבר איתי על בסיס קבוע בזמנים בסדר גודל של שבוע. אני לא יודע אם זה יקרה עדיין כי זה תלוי בהרבה דברים, וזה לא יתחיל עד אוקטובר בערך, אבל מי שלא תיהי, שירה, אני מקווה שזה יתממש. למרות שאין ספק ששירה היא לא בר, אני יכול להגיד די בביטחון גם שבר היא לא שירה.

ביום חמישי הלכתי לבדיקת רופא בשביל לקבל אישור רופא לביצוע מבחן התיאוריה. אני חשבתי שזה הולך להיות די פשוט, אבל מסתבר שעם הטיפול הקב”ני שלי נוצר חשד מחלות נפש, בסוף הרופאה החליטה לחזל”ש אותו ולכתוב שאין לי מחלות נפש. זה ממש היה מפגר לפי דעתי, ברור שאין לי מחלות נפש, אני הולך לקב”ן (בהכשרתו פסיכולוג) לא לפסיכיאטר. הקטע הוא גם שלא אמרתי לה בכלל למה אני בכלל הולך לקב”ן, וכל מה שהיה שם עליי זה על הפגישה הראשונה שלי אצל הקב”נית הקודמת, בו נכתב על בעיות הסתגלות לבסיס. הרופאה לא הבינה למה יש לי בעיות הסתגלות לבסיס אחרי שאני נמצא שם כל כך הרבה זמן, והבלבול התגבר מזה שאמרתי לה שאין לי בעיות הסתגלות לבסיס. גם אמרתי לה שאני לא רוצה לשרת בצבא אז זה בכלל בילבל אותה. אחרי הסיפור הזה, הסתובבתי בבסיס והצהרתי בפני אנשים ש”הרופאה סימנה שאין לי מחלות נפש”, עשיתי את זה בעיקר ליאיר.

אחרי הסיפור באתי לקצין שלי לדבר על עבודה, יש משהו שאני לא מצליח להבין, וזה מאפיין את כל העבודה שלי. זה דווקא מאפיין שאני אוהב בעבודה שלי, שאני אף פעם לא יכול להיות בטוח שהבנתי משהו, ושאני תמיד חייב לחשוב. זה כמובן אחרי שמחסרים את העבודה השחורה, אבל היא די מתחסרת בקלות. אז הלכתי לדבר עם הקצין שלי, והוא שאל אותי איפה הייתי, אז אמרתי לו שהייתי בבדיקת רופא לתיאוריה. בתגובה הוא היה כזה: “מה?! אין לך רישיון? לא ידעתי שאין לך רישיון!” בשלב זה הפכה השיחה משיחת שני אנשים בצד מדברים לשיחה בה משתתף כל המדור, וזה היה מעצבן. אמרתי לו שכולם יודעים שאין לי רישיון, וגם שלפיסטון בדימוס אין, ואז הוא עשה אותו דבר. שעה אחר כך, אחרי שדיברנו עבודה, אמרתי לו שאני מרגיש שאני לא יכול לספר לו דברים, כשהוא הופך את הדברים האלה לציבוריים בלי שאני נותן לו לגיטימציה לזה. הוא אמר בתגובה שברגע שדיברתי איתו בתוך המדור זה כבר הפך את זה לציבורי. (אני חושב שרוב הזמן אנשים מתעניינים בעבודה שלהם ולא מתייחסים למה שקורה סביבם) אבל שהוא מצטער שהוא העליב אותי. לא הנחתי לו מזה, והמשכנו לדבר עד שהרגשתי שנשבר לי ואני רוצה ללכת הביתה, ובאמת הלכתי. זה היה זמן טוב ללכת הביתה. שוב פעם התחדדה בי התחושה שהקצין שלי לא מבין אותי, אני שונא שאנשים שאחראים עלי לא מבינים אותי.

ביום חמישי אכלתי עוגה בישב”ם, והיה טעים, אבל כשהגעתי הביתה ההורים שלי נסעו לחתונה והשאירו אותי עם האוכל מיום שלישי, שהיה רע גם אז. יום לא טוב לאוכל.

בדרך הביתה, שנמשכה הרבה שעות כי איחרתי לצאת, פיספסתי את האוטובוס הרגיל שלי והיו פקקים, פגשתי מישהו שהכיר אותי. באופן לא מפתיע, לא הכרתי אותו בכלל. אבל זרמתי, ובאיזה שהוא שלב התחדדה בי ההבנה מי הוא, ונזכרתי שאני שנאתי אותו לפני עידנים בביה”ס היסודי. הוא סיפר לי חוויות מזוויעות מעזה, ועל כך שעכשיו יש לו יציאות טובות כי הוא יוצא חמשושים מאילת, זה אפילו לא היה אילת שבה יש מטוסים, זה ממש צפונית לאילת. הוא גם סיפר על אנשים אחרים שהכרתי רק ביסודי שעזבו את הצבא, והוא ממש התעצבן עליהם ולא דיבר איתם. כשחברים שלי עזבו את הצבא, לא התעצבנתי עליהם, אמרתי להם להסתובב ברחוב ולצעוק “אני פיקציה!”. https://www.youtube.com/watch?v=4uj87O6PQpI

יום שישי הוצאתי כרטיס ויזה ועברתי תיאוריה. יכול להיות שהתנהגתי אל זה כמו אידיוט, אבל הייתי בבחינה רק 12 דקות בערך, ידעתי שאני עובר, בדקתי 3 פעמים ויצאתי. בתחתית דף התוצאות היה כתוב שהנבחן חייב אישור כשרות רפואית ממשרד הרישוי,  וחשבתי שרופא כלשהו דיווח עלי למשרד הרישוי. התעצבנתי, אבל חיכיתי ליום שבת כדי להבין את האימפליקציות. מסתבר שמבחן כשרות רפואית נעשה רק בחיפה ובת”א, והוא עולה 634 שקלים, שזה המון לחוגר. התעצבנתי ממש שאני לא מבין למה אני נשלח למבחן הזה, ולמה אף אחד לא טרח לספר לי. גם מסתבר, שיש 80% נכשלים במבחן הראשון, ואז צריך לשלם ערעור של 1200 שקלים. התעצבנתי על הכל, ואבא שלי חטף את רוב האש. כשהיה לי כח להיכנס עוד פעם לאינטרנט כדי להבין יותר, הסתבר לי שזה כתוב על כל דף תוצאות תיאוריה, יצאתי טונה.

ביום שישי נסעתי לנועם למסיבת השחרור של בר. פגשתי את בר אחרי שלא ראיתי אותה אף פעם, וגם את גל, שלמה, שירה יובל ועוד מישהו. יובל הסיע אותי לנועם, הייתה נסיעה מאוד כיפית, ניצחנו את הוויז. היה מפגש אחלה, שרנו שירים, סיפרנו סיפורים, בדיחנו בדיחות, פינקקנו פנקייקים. ראינו בסוף את הסרט לגו, זה סרט ממש מפגר. נועם תמך בי בחזית הפרוזן הוא סרט טוב. קיצור אחלה.

חזרתי הביתה, הלכתי לישון, אכלתי, חזרתי לישון. העברתי לשיפרין את הבלוג לקריאה. העברתי לה אותו כי סיפרתי לה עליו כבר בל”ג בעומר, כשהיו לו אולי 3 פוסטים, אבל לא העברתי לה את הלינק. באותה שיחה היא אמרה לי שהיא לא מבינה אותי, ואם היא התעניינה מספיק כדי לנסות להבין, אז חשבתי שזה כלי די טוב להבנה כלשהי. בעיקר העברתי לה את זה כי אני חושב שהיא גאון חברתי, ואני חשבתי שאולי היא תוכל לעזור לי לבאות מתישהו. זה נשמע לי מניע ממש אגואיסטי, אבל זה מה יש.

יום שבת ואחרון, זה כבר נהיה בלוג די ארוך. התחיל בבוקר עם עצבים על משרד הרישוי, אבל לפני זה דיברתי עם אבנר. הוא אמר לי שהבלוג שלי ממש מזכיר לו את היתרונות בלהיות פרח קיר, וזה די שימח אותי. בשביל לאזן את ההתרגשות שלי סיפרתי את זה לבר והיא אמרה לי שהוא הגזים. בכלל הופתעתי מזה שאבנר קורא את הבלוג שלי, כי הרבה זמן הוא אמר לי שהוא לא קורא ודי מרח אותי כשסיפרתי לו על זה. אולי אחד המאפיינים המרכזיים בהתרחקות שלי מאבנר במהלך הזמן מאז יאסא זה שאני כמעט לא כותב עליו, זה קצת עצוב וקצת טבעי. מצד שני, אני לא פועל מספיק בשביל לנסות לעצור את זה, ואני צריך להיפגש איתו מתישהו.

עכשיו בערב, הכלבים שלי לא הפסיקו לנבוח. זה ממש מעצבן אותי בהם, הם ממש בהמות. בשביל להפסיק אותם, אבא שלי נתן להם אוכל, וממש התעצבנתי עליו. בקטע אחר, יעני. ניסיתי לגרום להם להבין שאי אפשר להביא כלב בלי לגרום לו לא לנבוח, ושזה האחריות שלהם. גם בתור מי שהביא את הכלב, וגם כי אין לי זמן לעשות את זה בעצמי. בתגובה אבא שלי אמר לי שלא זה לא מפריע, ואם זה מפריע לי אני צריך לטפל בזה. וזה גם בכלל לא הוא אשם, זו אמא. סוף טוב לא יצא מזה. יש שלוש דרכי פעולה אני יכול לפעול כרגע, האחת זה לסבול כמו שאני עושה עכשיו; השנייה זה לגרום לאחותי להבין שזה שהיא הביאה את הכלבים, וזה שהיא הסתירה את העובדה שאנחנו הולכים לטפל בכלב במשך 10 חודשים כשהבעלים שלו לא נמצא בבית עד שהיא הלכה, גורם לה להיות אחראית על האילוף שלהם; השלישית זה לעשות את זה בעצמי. אני מרגיש שאני תמיד צריך לעשות את הדברים בעצמי, כמו בעבודה, גם בחיים. הבעיה היא, שאני לא יודע מה אני יכול לעשות עם זה שאני נמצא רק מספר ימים מצומצם כל שבוע, ושכל הזמן שוברים לי את המילה מול הכלבים.
זה כל כך מאפיין צבא מה שהלך בבית כשהוחלט להביא את הכלב. אחותי, המסובבת הגדולה, דיברה עם אמא שלי לשמור על הכלב בזמן שהבעלים שלו בחו”ל. אחותי הסתירה את העובדה שהבעלים לא נוסע לחודש, אלא נוסע לשנה. כשגילינו את זה, היה כבר מאוחר מדי. עכשיו אני צריך לטפל בקקא הזה. זה מה שקורה כשנותנים לאנשים לא מקצועיים להחליט דברים.

סגרתי שבוע, כתבתי במשך מלא זמן, ואני לא יודע אם אני אשן מספיק. אוטובוס, אתה נראה כמו המשך מצוין למיטה כרגע.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s