זה יום שבת, תאמינו לי

טוב, אני כותב היום, אבל יכול להיות שאני אפרסם את זה רק מחר, זה תלוי במה אכתוב. חשבתי על זה הרבה בימים האחרונים, ואז החלטתי שאין לי כח לחשוב, אז אני אכתוב וכתלות בתוכן אני אראה מה אני אעשה.

אם אתם זוכרים, חיכיתי מאוד לחזור לצבא אחרי השבועיים בהם הייתי בבית, אבל קיבלתי בצבא חדשות שריסקו אותי למשך השבוע האחרון. אז השבוע פשוט בלעתי את האכזבה, וחיכיתי עד שאוכל להתמודד עם זה בצורה יותר הגיונית. מצבי היה כל כך רע, עד שהגעתי לרמת מחלה פסיכוסומטית, או חצי פסיכוסומטית, ספציפית כאבי בטן ומחסור בכוח.
——————————————————-
מה שקרה זה שהבחורה שהייתה פאנטזיה לא ממומשת שלי, מצאה חבר. ועל אף שהבנתי לפני מספר חודשים שהסיכוי שיקרה בינינו משהו הוא אפסי, המשכתי לקוות שיקרה משהו, רק כי לא ראיתי משהו אחר לעשות. אז עכשיו גם זה לא קיים, וכרגע יש בי 2 תחושות מרכזיות שגרמו להתרסקות המבוקרת שלי השבוע. האחת, האזכבה ושיברון הלב, עם זה אין לי מה לעשות. זה קיים, זה אנושי, לא משנה אם האמנתי שזה יקרה או לא האמנתי, אם התעלמתי או לא, יש כאן אכזבה. התחושה השנייה, שהיא אולי לא פחות ברורה לאנשים שמדברים איתי, זה שכעת אין לי אופק לשאוף אליו. אני לא מכיר אף אחת פנויה שאני יכול לצאת איתה, ואני גם לא רואה אותי מוצא אחת, כי אני אדם שאוהב להיות בדלת אמותיו ולא אוהב לצאת ולהכיר אנשים. אני גם שונא אנשים.
אז עם התחושות האלה, נתתי לעצמי זמן להתרסקות. ביום הראשון לא עשיתי כלום, ביום השני דיברתי עם פוקסי, ביום השלישי הלכתי הביתה וגם לא כתבתי. בכל יום מימי השבוע הייתי בשילוב של “לא מרגיש טוב” ו”אין לו כח לכלום”, ובאמת לא הרגשתי טוב, על אף שזה היה פסיכוסומטי בצורה ברורה. כששחכתי מזה הרגשתי יותר טוב, וזה סימן הגיוני לגמרי. כשדיברתי עם יאיר ביום רביעי, הוא אמר לי שהוא מעריך את זה שאני ידעתי שאני אתרסק, ושנתתי לעצמי את הזמן הזה, עניתי בתשובה שאין חכם כבעל ניסיון. בניגוד למקרים קודמים, היא לא יכולה להיעלם מחיי, ועם זה ממש אין לי ניסיון. בינתיים אני כמעט לא דיברתי איתה מיום ראשון, אבל בשלב כלשהו אצטרך לעשות את זה, ואני לא יודע איך אני אעשה את זה.

ביום רביעי הרגשתי שאני צריך קצת חמלה, אז קבעתי עם הגלבר להיפגש בבית שלהם בשישי, כאשר ביום חמישי לקחתי חופש וישנתי במיטה בבית. בשקט בשקט הצלחתי להכניס גם את איתי לסיפור הזה, ואז נפגשתי עם איתי והגלבר בבית של גל. היה לי קצת קשה להגיד להם, כי חשבתי שבר תטיח בפני את זה שלא עשיתי כלום ושהיא אמרה לי שאני צריך להתנתק ממנה בעצמי, אבל היא לא עשתה את זה. איתי אמר שיש לו מישהי זקנה בת 20 לסדר לי, שכבר שמעתי עליה בעבר, אבל לא היה לי כח לשמוע עליה שוב. אז במקום זה הלכנו לקנות בקלאאות וכנפה, זה היה טעים.

בערב יום השישי רבתי עם אבא שלי שוב בעניין הכלב. הפעם אמא שלי שלחה את אחותי להתקשר ולהרגיע אותי, והיא עשתה את זה בצורה ממש גרועה, על אף שלא הייתי ממש עצבני כי אין לי מה לעשות עם זה. היום אמא שלי הגיעה עם הצעה שאולי אני אחליף חדר איתה, אבל אני לא יודע אם אני רוצה, והיא לא אישרה את זה לגמרי. מבחינתי עדיין הפתרון הטוב ביותר הוא לעזוב, אבל מי אני? סתם חוגר מטומטם.

ביום רביעי קניתי משקפיים חדשות, ויש לי סיפור ממש מתסכל על איך שהצבא דפק אותי, אבל אין לי ממש כח לספר אותו עכשיו.

היום ניסיתי להוציא לפועל טיול בימי ג-ה, אני לא יודע מה יקרה עם זה בתכל’ס. אם זה יקרה זה יהיה טוב, אם לא אז אני אצטרך לסבול עוד ימים בצבא. אני מקווה שזה יצא לפועל, כי אין לי כח לכלום.  היה לי סופש ארוך בו יכלתי להתנתק מהכל, ואפילו לא בכיתי, אבל עכשיו כשאני רואה שהצבא מתקרב ואני חושב על להתמודד עוד פעם עם אותם דברים, מתחילה לי אי נוחות בבטן. לפחות פוקסי הבטיח שהוא יביא פלייסטיישן 2 למדור, כנראה שנתחיל משחק God of War ביום שני, וכולם יודעים באיזה שיר מופיע המשחק God of War (מי שלא יודע, אז זה השיר “כשאני איתך” של השובבים).

אתם תקראו את זה לפחות מחר כנראה, לילה טוב לכולם, אני הייתי.

נ.ב. גם למדתי איך לעשות את הקטע של “לקריאה נוספת” שיש בבלוגים אחרים, שזה נחמד…

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s