יום ראשון דיכאון

אמממ…. כלום לא קרה לי ביומיים האחרונים. בעיקר מה שאני מרגיש מהימים האחרונים זה תחושה שהעבודה מתישה אותי על אף שאני לא עובד כל כך קשה, ובעיקר על אף שאני חזרתי רק הרגע מסופ”ש. אני לא באמת יודע מה לעשות עם זה, כי די ניסיתי את הדברים המוכרים לי על מנת לשכוח מזה שנמאס לי לעבוד על מה שאני עובד, ובאמת שאין לי איך להתחמק מלסיים את העבודה הזו, בלי לצאת קקא.

בצד האופרטיבי, על אף שאני אמור להתרכז כרגע ממש בעבודה כי אני לא עושה עבודה כיפית במיוחד, וכן שהיא מצריכה הרבה ריכוז על אף שהיא לא כיפית, החליטו האנשים במדור להפוך את החלל המשותף של המדור לחדר דיונים, והם מדברים חזק. זה לא כל כך מעצבן אותי, הרבה יותר מעצבן אותי זה שכשהעליתי את זה בפני הרמד שלי הוא לא התעניין בזה בכלל. הוא אפילו לא חשב על להגיב כלפי דברים שהיו בבירור יכולים להיות במקום אחר. הדבר הכי טוב שהוא יכל להציע לי זה שאני אטפל בחדר נוסף כדי להפוך אותו לשמיש, וזה מעצבן אותי עוד יותר, כי א. אני לא רואה איך אפשר בכלל להפוך אותו לשמיש, וב. שאני בכלל לא צריך לטפל בזה. ההוראה צריכה להיות שבשל כך שאין לנו מקום לעשות דיונים במדור, לא ייעשו דיונים במדור, ואם מישהו רוצה לעשות דיונים במדור שיטפל בחדר הזה בעצמו. מה שקורה כאן זה בדיוק כניעה לסטטוס קוואו שכל כך מאפיינת אותו בעניינים של חוסר הסכמה מדורית לגבי נורמות במדור, וזה מעצבן. מה שבבירור מתקשר כאן, זה המייל ששלחתי לפני מספר שבועות לגבי העוגה בישיבת המדור, בו כתבתי כי הא. בשם שלי זה אחריות, שימו לב שהיא לא קיימת, ואני גם ממש לא רוצה שהיא תהיה שם.

ביום ראשון הייתי שוב בשקם לילה, וכשהלכתי לארוחת הערב שלי שמתי לב שאנשי המדור שלי לא הגיעו, כנראה שזה היה בשל הענקת דרגת הסמר למישהו מהמדור שלי, בדיעבד גיליתי שההימור היה נכון. כשאף אחד לא הגיע, גיליתי להפתעתי שאני לא מכיר כמעט אף אחד בבסיס שהוא לא מהמדור שלי, ובאותו היום זה הפריע לי. אל תדאגו, בסוף מצאתי מישהו לשבת איתו לארוחת ערב, וגם המדור הגיע בסוף, אבל עדיין התחושה שאני לא יכול לשבת עם כמעט אף אחד מהבסיס ברוגע הפריעה לי. לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין למה זה מפריע לי עכשיו ולא הפריע לי קודם.

ביום ראשון גם דיברתי בוואטספ עם רועי, אבנר ואיתי, היה קצת קטוע בהרבה מקרים, אבל אני מזכיר את זה כדי שאנשים לא ייעלבו. נראה לי שאני אמשיך לראות את מיליון דרכים למות של סת מקפארלן. כל פעם שאני שומע שתקופת “המערב הפרוע” הייתה בסוף המאה ה19 ולא בתחילתה אני המום מחדש. ספציפית לגבי זה, קראתי היום גם על “הפוני אקספרס” שזה היה שירות דואר שפעל בין 1860-1861 ששינע דואר מהאוקיאנוס האטלנטי לפסיפי  ב-10 ימים על גבי סוסי פוני. הגאונות: החלפה של סוס פוני כל 16 ק”מ, וככה ניתן לרוץ איתו בקצב מספיק מהיר לזמן שיגרום לו לא למות מזה. ברצינות ש-10 ימים זה כלום זמן, אבל יכול להיות שהם עלו על רכבת מתישהו, לא הצלחתי לעלות על זה מוויקיפדיה. אם מישהו יודע שיגיד. דרך אגב, מי שלא ידע את זה, הפוני אקספרס מופיע במשחק המחשב המפורסם Day of the Tentacles, משחק הרפתקאות מסגנון ה- point and click שהיה מאוד פופולרי בשנות ה-90 מאז קצת מת ועכשיו אולי בעזרת השם זוכה להערכה מחודשת. הבעיה עם המשחקים האלה, זה שניתן לשחק אותם פעם אחת, אחר כך אתה יודע כבר מה קורה וזה לא מעניין.

טוב, אני מקווה שכתבתי מספיק בשביל יומיים, לילה טוב.

נ.ב. שכחתי לכתוב שממש התרגשתי מהקומיקס הזה :http://campcomic.com/comic/152, אני קורא אותו כבר מאז שהוא התחיל, ואף לפני זה, אבל הסטריפ הזה היה ממש טוב. קשה להבין את זה בלי הקונטקס, אבל זה סך הכל 152 סטריפים, זה לוקח איזה שעה-שעתיים לקרוא.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s