Rose tint my world.

טוב, השבוע כתבתי ביום שני, אז אני כנראה צריך לסקור את ימי ג-ש, אבל נראה מה יתגלגל בסוף.

ביום שלישי דיברתי עם יאיר אחר הצהריים, על כך שאני לא מרגיש התקדמות חיובית. קצת לא היה לו מה להגיד לי, אבל עדיין היה נחמד שהוא הקשיב לי. השיחה הייתה צריכה להיגדע באיבה בשל כך שהייתי צריך לפתוח את השק”ם לילה. לפעמים אני מרגיש כאילו אם אני לא פותח עוד שניה ישרפו לי את הקיוסק, וביום הזה זה היה בערך ככה, חוץ מזה שמי שדפק היה מישהו מהמדור שלי שרצה את יאיר ולא רצה לקנות שום דבר. רש”צי לעתיד מתפרע… היה משמרת די קלה באותו יום, דיברתי עם אנשים בוואטסאפ ועשיתי מעט שיעורים. המשמרת התחילה בכך שדיברתי עם בר בוואטסאפ, ואז אמרתי לה שאני לא מגיע למפגש, ואז היא התעצבנה עליי. אני חושב שהיא מיואשת ממני, מה שרק גרם לתחושת הבדידות שלי להתגבר. אני חושב שהיא לא הצליחה להבין איך אני גם מרגיש בדידות וגם אני לא רוצה למפגש ביום חמישי, וגם אני לא ממש מצליח להבין את זה. אני חושב שהיא חושבת עליי בסגנון השיר “שברי את הטלוויזיה” של החברים של נטשה, “אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת”, אבל אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שפשוט לא האמנתי שזה יעזור, וגם לא רציתי לראות סרט בכלל. לפני שנה כשבאתי אליה עם בעיות הבדידות שלי, היא אמרה לי שמפגשים גדולים לא יעזרו בזה, ואני צריך להיפגש עם אנשים אחד על אחד, לכן התחלנו את המפגש השבועי של בר ועדן. לא יודע, אני מיואש מעצמי.
אחרי שבר הפסיקה לדבר איתי, דיברתי עם איתי ואבנר בטלפון. זה היה קצת קשה, כי לפעמים באו לקוחות והייתי צריך לעצור את השיחה, אבל זה היה נחמד. אחרי זה פוקסי הגיע עם עוד מישהו לדבר איתי, הם האכילו אותי ביסקוויטים, זה היה נחמד. באותו הערב גם היו באבטחת קבע אנשים שאני חצי מכיר, והם חשבו שיהיה מצחיק לדבר איתי, אז הם היו אצלי איזה שעה בין 9 וחצי ל10 וחצי, ואז זרקתי אותם כדי לספור את הכסף. הם היו מאוד מצחיקים, חראם על הבחור שמכרתי לו לחמיות וקוטג, אבל זה מה יש. דווח לי ממישהו מהמדור שלי שהם אהבו מאוד לדבר איתי. סיימתי לספור את הכסף, הלכתי לחדר לישון. בחדר היו תלונות בצחוק על זה שאני הולך לישון מוקדם, אני חושב שאני אעשה מתישהו לבחור מהלך “יש צחוקים ויש חלאס”, אבל בינתיים זה עדיין בהומור וזה לא מפריע לי כל כך.

ביום רביעי היה ישב”ם, היה קצת ארוך. הרשץ שלי קצת היה מיואש שאמרתי שאני עובד על מה שאני עובד בצורה שאמרתי את זה. אנשים פיקפקו בהערכות שלי, ואנשים אחרים מביני עניין יותר תמכו לפחות בטיעון שלי, אם כי לא תמכו בהערכה שלי בצורה מלאה. הרגשתי קצת כאילו לא האמינו ביכולות שלי להסיק מסקנות בצורה הגיונית, וזה קצת מעצבן. הרשץ שלי עמד באותה סיטואציה לפני שנה פחות או יותר, על אף שאצלו זה לא היו הערכות אלא דברים ודאיים, ואני הייתי בצד הנגדי, והוא גם כן התעצבן. אוי, איך שגלגל מסתובב.
באותו יום הייתי צריך לסיים את העבודה שלי, ועבדנו עליה בצורה מאומצת אני והרשץ לעתיד שלי. עבדנו בצורה כל כך מאומצת עד שהייתי צריך לעבור מקום לפינה שקטה יותר. בסוף סיימנו אותה עם תוספות קטנות ביום חמישי שגם אותם סיימתי. הרמנו את האבן למעלה, עכשיו רק מחכים שהיא תחזור למטה כדי לגלגל אותה בחזרה. בסך הכל אני מרוצה. בלילה אני ופוקסי תכננו לשחק GOW, אבל יכול להיות שקצת מיצינו את המשחק הזה כי לפוקסי לא היה כוח אליו.

ביום חמישי היה יום יותר חופשי. גם סיימתי את העבודה, גם הרש”צ לא היה, גם הרש”צ לעתיד לא היה. הרש”צ שלי אותי למשימה יום לפני שלא ביצעתי על הצד הטוב ביותר, אבל ניסיתי, אולי לא בצורה הטובה ביותר, אבל ניסיתי. חוץ מזה שעוד דברים נכנסו לי ללוז שלא היו שם ביום רביעי, אז אני לא מרגיש עם זה יותר מדי רע. גם נפגשתי עם הקב”ן באותו יום. דיברנו על כל מיני דברים, לא הצלחתי למצוא דברים אופרטיביים לעשות מהשיחה הזאת. היו פקקים מטורפים, ולא הצלחתי להגיע לשיעור הנהיגה שלי. הייתה כל כך הרבה תנועה צפונה, שהאוטובוס הראשון לעפולה לא עצר לי, שזה לא משהו שהאמנתי שיקרה לי. למזלי הגיע אוטובוס נוסף תוך 4 דקות. כשישבתי בתחנת האוטובוס לגן נר,רעב ובלי טלפון, וכל מה שנותר לי זה להקשיב למוזיקה בMP3, הרגשתי רע, וכל מה שרציתי זה להגיע הביתה. יכול להיות שיש כאן משהו, איזה פחדנות כזאת או משהו.

ביום שישי היה לי שיעור נהיגה, לא היה משהו. חזרתי הביתה, הלכתי לישון, קמתי לארוחת ערב, ואז התחיל  Desert Bus for Hope, שזה אירוע תרומה ל Child’s play שראיתי גם שנה שעברה, שבו קבוצת אנשים מLOADING READY RUN משחקת באופן רצוף בDesert Bus, שזה, לפי מה שהם אומרים, המשחק הגרוע ביותר בעולם. במשחק הזה, שנמכר לקונסולה של SEGA בשנות ה80. אתה נהג אוטובוס שנוסע במדבר על כביש ישר לגמרי. אין לך שום צורך לעצור בעצירות, שממש קשה לעצור בהם וקורות רק פעם בשעה בערך, ואין שום אנשים. כל פעם שאתה יורד מהכביש אתה מתרסק וצריך לאסוף אותך הגרר. בסוף 8 שעות של נסיעה על הכביש הישר, אתה מקבל נקודה, וחוזר לעיר שממנה יצאת. האטרקציה היחידה במסלול הזה זה חרקים שמתרסקים לך על השמשה. אתם בטח אומרים, מה הקטץ? למה צריך “לשחק בזה” כדי שזה ירוץ? למה לא להשאיר את זה דולק? כי האוטובוס נוטה קצת ימינה, ואם לא מסתכלים עליו, הוא יורד מהכביש ומתרסק. בגלל שזה משחק כל כך גרוע, הם מגייסים כסף בשביל לשחק בו, וכל שעה עולה יותר מהשעה הקודמת, אז זה סכום הנדסי כזה. בדרך כלל הם משחקים משהו כמו שבוע רצוף, כלומר המערכת רצה במשך שבוע רצוף, הם מתחלפים. יש משחקים והגרלות ואטרקציות באולפן, אז זה נחמד. אני נהנה לראות את זה.
ביום שישי גם אמא שלי הביאה לי את המשקפיים החדשים, אני אוהב אותם. הם קצת לא ישבו עליי טוב בהתחלה, אז קצת כופפנו אותם, ועכשיו אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבה שהם עקומים. אני חושב שעכשיו הם בסדר, אבל עדיין לא השתחררתי. יש להם גם מחליף צבע למשקפיים, אז אני מקווה שאני אוכל לראות בחוץ.

ביום שבת הלכתי ליומולדת של בני דודים שלי. זה קרה, בת דודה שלי הייתה מעצבנת, סבתא שלי הייתה, עוד אנשים היו, עוגות היו. דברים רגילים. עזרתי לאבנר להוריד XCOM, נראה אם הוא באמת יאהב את זה, גם דיברתי איתו בערב, הוא סיפר לי דברים שרציתי לדעת ולא רציתי לשמוע.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s