שבוע בסימן רונה קינן

היום לקח לי 30 דקות כדי להתחיל לכתוב, ואני חושב שאני מגיע לרמת הנמאס, זה קצת עצוב, אבל נראה לי שאני לא אפסיק לכתוב בכלל, אלא פשוט אמצא דרך אחרת לעשות את זה, או לחפש גאנר אחר שיותר יתאים לי. בסופו של דבר, לפחות לפי מי שהגיב, הדבר החשוב הוא כנראה לא העדכון בחיים המסריחים שלי, אלא תפיסה מסוימות שלי ושל החיים שלי בצורה חסרת אמצעים, וגם אם זה לא לפי מי שהגיב, אז זה לפי מי שכותב.

ביום ראשון קמתי לבוקר של מאבק, אני לא זוכר מאבק במי. הא, כן, במ”צ, היה מ”צ בכל הסיפור הזה. ממש לא התעצבנתי מהסיפור הזה, פשוט נסעתי לבסיס. באותו יום ישבתי במדור ולא עשיתי הרבה, ניסיתי להבין משהו מעצבן אז עברתי על קלסרים ישנים, ופשוט השארתי אותם על השולחן, כמעין חוצץ בין הצדדים השונים. אני לא חושב שעשיתי הרבה באותו יום, וכשפוקסי נסע הביתה, פשוט נשארתי במדור וניסיתי לעשות מיפוי של בעיות שהיו לי עם משהו מסוים שכתבו לי, ובאותה עת נכנסתי לבעיה שאני כל הזמן מנסה לגרום לאנשים להבין, ואף פעם לא מצליח. בקצרה, אני שונא שאנשים שמים לי גבולות ברורים על מה אני יכול לעשות ומה אני לא יכול לעשות. ברור שאני לא צריך לעשות הכל, אבל עדיין אני חושב שגבולות האחריות צריכים להיות בהרבה מקרים ברמת העקרון ולא ברמת האפשרי. זה כמו שהיה את הסיפור עם האוניברסיטה הפתוחה ומבנים אלגבריים, עקרונית האוניברסיטה אמורה לגרום לך לא לרצות לקחת קורסים שהם לא ברמה שלך, ועדיין הם צריכים לעשות זאת במקרים מסוימים, כמו כשהם כן ברמה שלך, אבל אתה פשוט לא מתאים לרובריקות שלהם. אחר כך דיברתי עם מישהו שנשאר במדור, והייתי משום מה נורא במגננה לגבי התלונה שלי. בכללי רוב השבוע הייתי במגננה הזאת.

ביום ראשון לקראת ארוחת ערב יאיר ביקש ממני להעביר הרצאה מסוימת, ואז אמרתי לו שאני חייב לכתוב אותה מחדש וגם את התרגיל שלה. אז ביום שני בבוקר הגענו שנינו לקצין שלי, החזקנו ידיים ואמרתי לו שאנחנו מתחתנים. אחרי שנרגענו הוצאנו ממנו זמן עבודה על זה, וכך עבדתי על ההרצאה במשך רוב הבוקר. בצהריים הלכתי לרגע לשתיית שחרור של מישהו שאהבתי מהמערך שאני עובד איתו, ואחר כך חזרתי לעבוד במשך איזה עשר-עשרים דקות על זה. ב-1 בערך סיימתי לכתוב את ההרצאה, והבנתי שלא יהיה לי זמן לכתוב את התרגיל, אז העברתי את ההרצאה במשך שעתיים ונפלתי על התרגיל הקודם שהיה. גיליתי בתרגיל בעיה ענקית, שאף אחד עכשיו לא יכול לפתור לי אני חוושש, ועכשיו אני חושב לזרוק אותו לפח פשוט. בערב קראתי איזה מסמך עד ששירה התקשרה אליי, ואז דיברתי איתה כמה שעות. בשלב כלשהו היא אמרה לי שהיא מצטערת שהיא די מזניחה אותי, ואני חושב שהיא קצת פתחה תיבת פנדורה בלהגיד את זה, כי ממש נכנסתי בזה. התשובה שלי הייתה, פחות או יותר, שזה בסדר שהיא תיקח זמן להבין את החיים החדשים שלה ולהתרגל אליהם, אבל שאני לא רוצה להיות במצב כזה שאנחנו מדברים רק פעם בחודש, ושמבחינתי זה גם בסדר שלא יהיה לי מקום בחיים החדשים שלה. אני לא אוהב את זה, אבל אני חושב שאני יותר לא יכול לסבול את המצב הנוכחי. אז בר התקשרה אליי כדי לאחל לי יומולדת שמח, ואז הלכה לישון, לא לפני שהיא איחלה לי שלא יהיה לי יומלדת שמח כי לא היה לה כח להמתין שאני אסיים את השיחה עם שירה.

קצת סדר הפוך, אבל נראה לי שזה עדיין משמעותי. ביום שני התעוררתי לבוקר שכולו רע, בשל כך שמישהו מהמדור שלי דיווח לי שרונה קינן לסבית. אני יודע, זה היה גם בשבילי בלתי נסבל, אבל עכשיו ממרחק של שבוע אני יכול להסתכל על זה לאחור ורק להסתכל על זה בעצב מבלי לבכות. שירה למחרת אמרה לי שהיא גם נשואה לאישה, ושכמעט הרביצו לה בעופרת יצוקה או בצוק איתן או בעמוד ענן, כי היא שמאלנית.

ביום שלישי קמתי ליומולדת, ובאמת זה היה יומולדתי ביותר. כשהגעתי היו בלונים על השולחן שלי, ועוגיות ל”ז ופרינגלס שמנת בצל, וכולם די קפצו עליי, ואז הם קפצו עליי באמת. נרגענו, נעצבנו חזרה, והלכתי לשבת במקום הקצין הקודם שלי, כי הוא היה בגימלים וליד פוקסי, וכן המקום לא נמצא ליד נועה. במובן מסוים הרגשתי קצת כפוי טובה, כי היה די ברור שהיא ניפחה את הבלונים וגרמה לאנשים לכתוב עליהם, ומצד שני הרגשתי שזה היה טוב לי. על הבלונים באמת היו הרבה דברים מצחיקים, כמו: “עד מאה ועשרים דקות לשחרור.” ו-“הבית שלי הוא לא ספינה”, ו-“עד, יום הולדת שמח”. מסתבר שהאחרון היה עדן שלא עבד הטוש שלו בדיוק בזמן הלא נכון. חוץ מזה ששמחו במדור, התקשרו אליי גם אנשים לברך אותי, אחד האנשים שיותר ריגשו אותי שהתקשר היה אוסף שלי, שהוא באמת אדם שמאוד כיף לי לעבוד איתו. גם חברים התקשרו, וזה היה נחמד. חיכיתי ממש לחזור הביתה, כי לא היה לי כח לכלום באותו יום, וכך התרכזתי בלנסות לתפוס אנשים בטלפון וכל מיני כאלה, נסעתי הביתה, היה לי שיעור נהיגה שהיה ממש לא משהו, וחזרתי הביתה באוטובוס. כשהגעתי ההורים שלי כבר רצו לאסוף אותי מעפולה כדי לצאת לאכול, אמרתי להם שממש אין לי כח לצאת לאכול, ואני רוצה להישאר במקום חם, חצי שעה אחר כך הלכנו לאכול. אכלתי פסטה, לא היה מדהים, וגם פחזניות, לא היו מרגשות במיוחד.

הכנסה מאוחרת:  ביום שלישי וביום רביעי כתבתי רשומות בפנקס שלי, שהן מין סיפור/אינטרוספקטיבה/סיפורת/בדיון כזה, באורך של עמוד פנקס אחד כל פעם. זה כל כך דכאוני, שאני חושב שנכנסתי לדיכאון עמוק יותר מלכתוב את זה. בכל מקרה, שכחתי לציין שאני ממש שונא חורף, זה באמת עונה שעושה לי רע על הנשמה, וגם מכניסה אותי לדיכאון. במהלך אותו היום אמרתי הרבה פעמים לאנשים שאני מציין 21 חורפים, והרבה ניסו להגיד לי שזה גם 21 קיצים או אביבים, אבל אני הרבה יותר מרגיש שזה חורפים.

ביום רביעי גם חזרתי לעבוד, אני חושב שלא עשיתי הרבה, ובאיזה שהוא שלב אני זוכר שתפסתי את עצמי ואמרתי שאני צריך לעשות משהו, אז ניסיתי להשלים דברים. גם בניתי לעצמי תיאוריה ממש לא מבוססת אבל ממש מגניבה על משהו שראיתי, אבל אני לא ראיתי שמישהו הגיב על זה. חזרתי הביתה  גם באותו היום, כי לקחתי חופש ביום חמישי, ואותו לקחתי כי העדפתי להיות במקום אחר כשהחבר של נועה נמצא במדור. הורדתי dragon age: origins שמסתבר שזה משחק בסגנון שונה ממה שחשבתי שהוא, אבל גם זה אחלה. זה אחד המשחקים שיותר הראו לי שהמחשב שלי מזעזע, ואני חייב להשיג כרטיס מסך, אבל בשביל זה אני צריך מחשב חדש, ואין לי כסף ללפטופ ואין לי מקום למחשב שולחני, ובעיקר כל מה שאני יכול לעשות זה לבכות.

ביום חמישי קמתי בבוקר במטרה לפגוש את איתי, אבל הוא לא התעורר בבוקר, הוא התעורר בצהריים, אז אני יצאתי לפגוש אותו רק ב-2, אחרי שכבר יצאתי מהבית גם ב-12 וגם ב-1. פגשתי אותו ב-4 בערך, ואפילו צילמתי אותו כי הוא כל כך יפה. ישבנו ככה עד 6, 6 וחצי בחומוס, ואז נפרדנו. דיברנו על מלא דברים, בעיקר איתי דיבר על הכוסיות שלו, ואני דיברתי על כמה שאני שונא את הצבא. גם המשכתי עם הקו הכללי שלי בשיחות עם איתי, והפלגתי איתו אל מחוזות הדמיון, כשהוא אומר לי מה אני צריך לעשות, ואני לא עושה שום דבר. חזרתי הביתה, שיחקתי dragon age במשך שעות, ואז כשהתעוררתי מההזיה שמתי לב שכבר 2 בלילה, ואני צריך לקום מחר ב-9 בבוקר לשיעור נהיגה.

התעוררתי בבוקר, אמרתי לעצמי שאני רק אסע לעפולה, אנהג, ואחזור. לפני שיצאתי שאלתי את המורה שלי אם יש זמן מאוחר יותר, הוא ענה שלא. בניגוד לחששות שלי, נהגתי מצוין, ואז גיליתי שהאוטובוס הבא הוא עוד 40 דקות, אז התקשרתי לשלמה, והלכתי לעשות ווינדו שופינג. מסתבר שאני לא טוב בזה, אז פשוט דיברתי עם שלמה. חזרתי לגן נר, והמשכתי לסופ”ש שכולו חוסר מעש, ושיחות עם פוקסי.

חורף נעים לכולם, ולילה טוב.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s