הסיפור שלא מתחיל

היום אני הולך לכתוב הרבה על דברים מצומצמים מאוד, אני מקווה שתהנו. כל הכבוד לאיתי.

אני חייב להגיד שהפוסט משבוע שעבר היה משהו מיוחד מבחינתי, אחד שגרם לי לחשוב שאני רוצה יותר כאלה ופחות את המחזוריות של החודשים הקודמים, מצד שני אפשר להגיד שביחס לפוסטים האחרים הוא היה הרבה יותר קשה לכתיבה, על אף אורכו הקצר. בכל מקרה, כנראה יש כאן איזה שהוא טרייד-אוף, שאי אפשר לא לעמוד מולו. בעבודה שלי אחת המילים האהובות על אנשים זה “טרייד-אוף” כאשר הם מסבירים למישהו על העבודה, אבל על אף שהפתרונות הפשוטים מכילים את הטרייד-אופים, הם גם יודעים שכאשר נכנסים לעומק הדברים ולפתרונות המורכבים יותר אפשר לדחוק את הטרייד-אוף ואף להתעלם ממנו, ואני מקווה שגם אני אמצא את הפתרון המורכב יותר כדי להתמודד טוב יותר מול הקושי. פוקסי יכול להעיד שמה שאמרתי על העבודה הוא נכון.

בשבוע שעבר דיברתי על חבריי, ועל אף שרציתי לעשות שינוי בבלוג במשך הרבה זמן, וזה היה באמת קפיצה על ההזדמנות מהבחינה הזאת, אני בכלל הגעתי לדבר על משהו שונה לגמרי, שקשור, ואיך אפשר שלא, לאיתי. לפני שבועיים נפגשתי עם איתי בחומוס בחיפה, במקום הקרוב לחומוס הקודם שישבנו בו. ישבנו במשך שעתיים כמו גברים אמיתיים, אוכלים חומוס, מסמנים אחד לשני על בחורות שעוברות, ומצלמים סלפים של איתי. איתי רצה לשמוע מה הולך איתי, ולי כבר לא היה כח לספר לו על נועה ועל חבר שלה ועל כל החרא הזה, אז קצת קדחתי בראשי וניסיתי לתפוס מה אני יכול לספר לאיתי, ולי זה קשה, כי אין לי מחשבה מהירה בכלל. זיכרון כן, מחשבה מהירה על הפנים, אפילו קיבלתי על זה הקלות בבגרות, למרות שלא ממש רציתי. סיפרתי לאיתי שיש איזו ג’ינג’ית שאני ראיתי בשק”ם הרגיל כמה פעמים שנראית די חמודה, ואיתי ממש דחף בי לעשות עם זה משהו. אמרתי לאיתי שאני לא יודע אפילו איך קוראים לה, זה לא כל כך שינה לו. בתוך יום היא הפכה לאובססיה.

ניסיתי לברר עם מספר אנשים איך קוראים לה, בעיקר אנשים שחשבתי שיהיו קשורים אליה איך שהוא, ושום דבר לא הלך. בשבוע שלאחר מכן, ביום שני, כבר הלכתי לתותחים כבדים יותר, וכשראיתי אותה בחדר האוכל פניתי אל מישהו מהמדור שלי שמכיר את כל האנשים במגורים, ולא מעט מהמפקדה, ושאלתי אותו אם הוא מכיר אותה. הוא לא ראה על מי דיברתי, אז כל השולחן נכנס למשחק ה”לזהות על מי עדן מדבר בלי להצביע עליה”, כאשר חצי מהשולחן משחק, וחצי מהשולחן זורק הערות מטומטמות בזמן שאני מנסה לכוון אותו. בסוף קיבלתי זיהוי, ואז הוא אמר לי “הא, כן היא מככה וככה יחד עם זאתי וזאתי, אבל אני לא זוכר איך קוראים לה”, מהר מאוד הוא נכנס לפייסבוק וגילה איך קוראים לה. שעה אחר כך, לאחר שאמרתי לפוקסי על הממצאים, גיליתי שהיא משתחררת עוד שבוע. חקרתי עוד, וגיליתי שהיא הייתה עם מישהי מהבי”ס שלי בקורס בבה”ד, פניתי אליה, וניסיתי לדלות מידע נוסף, היא די הורידה אותי מהעניין, ויחד עם ההשתחררות הקרבה די הבנתי שלא הולך לקרות הרבה דברים באגף הזה, אז די ירדתי מזה. בכל מקרה, אלו היו שבועיים שיכלתי לחשוב בהם על דברים אחרים, ואני חושב שזה טוב. את המשואה הקרובה אדליק לכבודו של איתי.

במשך השבוע האחרון לא עשיתי המון, ביום ראשון עבדתי על עבודה עד שעות מאוחרות, וזה באמת היה מפתיע. גיליתי דברים מעניינים שלא ידעתי אותם. ביום שני הלכנו לים ולסינמה, והיה נחמד לשבת מול הים ולראות את האופק השחור. ביום שלישי החלפתי את הספר שאחיות שלי קנו לי ליום ההולדת, הם קנו לי מין ספר משחקי הרעב/משחקי הכס/ משחק שהוא ספר/אינטרנט משהו מוזר כזה, נקרא endgame, פתחתי אותו רק אחרי שסיימתי את מובי דיק, אבל מיד כשפתחתי אותו הבנתי שאני מעדיף לא לקרוא אותו. אז ביום שלישי הלכתי לצומת ספרים בעפולה ואמרתי להם “תביאו לי ספר טוב במקום הספר הזה!” והם אמרו לי “אתה צריך עזרה בבחירת ספר?”, אני עניתי להם “לא, יש לי זמן עד האוטובוס אז אני אסתובב קצת”. הסתובבתי קצת, חשבתי על לקנות את המעיין המתגבר של אין ראנד, אבל הוא היה ממש זול, והייתי צריך לקנות עוד ספר בשביל להגיע לסכום של הספר שאני מחזיר. המשכתי להסתובב, ואמרתי שאני צריך להסתכל על ספרים ישראליים, במשך חמש דקות הסתכלתי על מדף הספרים הישראליים, שנראה רע בהרבה מכל המדפים האחרים שלהם, ומצאתי את “סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'”, הוא מספר על צלף ביחידת המסתערבים שנדר נדר לעצמו לא להרוג אף אחד. אז א’, ספרים נגד הצבא תמיד קונים אותי, וב’, הוא נדר נדר שהוא מאוד קרוב לתחושה שלי על הדברים האלה. מי שלא יודע, אני החלטתי שאני לא יורה באף אחד בשירות שלי, עכשיו לי זה פשוט כי מי אני כבר, גובניק מהמרכז, אז כל מי ששומע את זה לא מבין למה זה כל כך חשוב לי, אבל זה חשוב לי. כל הזמן כשמדברים על לשמור על נשק בשביל להשתמש בו בשעת חירום אני לא יכול לשמוע את זה, וכשהמפקדים התורנים אומרים לי שהנשק הזה נמצא אצלנו בשביל להרוג עובר בי רעד. מזל שאני לא שומר יותר.

אז אחרי שחזרתי הביתה, כתבתי את הפוסט הקודם, שכאמור אהבתי, אבל ביום רביעי בנסיעה לבסיס התחלתי לקרוא אותו. בדרך כלל אני נרדם בנסיעה, אבל לא הצלחתי לעזוב את הספר ממש, הוא אחז בי ממש טוב. אל תדאגו, עדיין ישנתי בנסיעה הזאת. באותו יום הייתי בשקם לילה, ובין 6 ל9 היו ממש מעט אנשים, אז קראתי בו כמו משוגע. כשהגיעו אליי אנשים רק רציתי שהם יעזבו כדי שאוכל להמשיך בספר, וכשאנשים התעניינו בספר ושאלו עליו, רציתי שהם ילכו. בין 9 ל11 כבר לא יכלתי לקרוא בכלל, כי כל הזמן באו אנשים, ובסופו של דבר גיליתי שזה היה יום רווחי במיוחד לשק”ם לילה. לאחר ספירת הכספים הורדת הבגדים והכניסה למיטה, המשכתי לקרוא את הספר עד שסיימתי אותו. וכשסיימתי אותו ממש לא יכלתי להכיל את הרגשות שצפו בי. ליאיר, שהביע את התעניינותו בספר באותו יום, כתבתי הודעת טקסט בה אמרתי לו שסיימתי את הספר ואעביר לו אותו מחר, אבל שכדאי לו לסיים אותו בסופש.

—————————-ספוייילררר “סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'”,————————

בספר הגיבור מנסה להכיל את שני העולמות משני צידי המתרס. את הצד הלוחם ואת הצד הפציפיסטי, את הצד היהודי והצד הערבי, את הצד היהודי והצד החילוני,  את הצד של היהודי שיודע על השואה, היהודי המדכא פלסטינים, והיהודי המשעבד חיות משק למען הבשר שלהם.

הסיבה שכל כך התרגשתי מזה, זה שבסוף פורץ מבצע חומת מגן, מספר שעות אחרי שהחבר הטוב ביותר שלו מת בתאונת אימונים. החבר שלו, שלא חשבתי על זה עד עתה, יכול להיחשב בתור הצד הספרותי שלו, והוא מת. במבצע שולחים אותו להיכנס לבית של מחבלת ולנטרל אותה, הם לא מוצאים את המחבלת, ובסוף הוא רואה אותה קשורה בחגורת נפץ מתקרבת אל מפקדיו, אין לו זמן לתקן את הכיוון בשביל לירות לרגליים, אז הוא יורה במטרה להרוג, חגורת הנפץ מתפוצצת והראש  שלה ניתז לכל עבר. שעה לאחר מכן הוא חוטף מטח אש אוטומטית, והוא מובל לבית חולים. בשיקום הארוך שנמשך אך עמוד אחד נפרדת ממנו חברתו, והוא הופך לגובניק ביחידת הצנזורה. הבן אדם הזה מת, הוא כבר לא בקונפליקט, הוא בא עם אבא שלו לבית הכנסת, הוא כבר לא מתנגד לשום דבר. הסיבה שזה כל כך ריגש אותי, היא בגלל שחברה שלו אומרת לו לגבי הנדר שלו: “אם אתה מתפלש בבוץ, אתה הולך להתלכלך” והוא לא האמין לה, ובסוף הוא התלכלך. לא יכלתי להפסיק לחשוב שאני גם מתפלש בבוץ משלי, שאני אפילו לא יודע מה הצורה שלו, אני הולך להתלכלך, וזה ישאר אצלי. גם תהיתי האם הצבא יהרוג אותי או לא. אני מקווה מאוד שלא.

—————————סוף ספוילר———————————————————

אני מקווה שנהנתם מהפוסטים השבוע, אני לא שבתי לשגרה שוב פעם, אבל לפחות יש לי כמה דברים בקנה שאולי אשתמש בהם כשארצה לצאת מהשגרה אליהם. לילה טוב לכולם.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s