כשלונות והתרבות היפנית

השבוע עסקתי בעבודה שלי בעיקר, ולא הצלחתי להיכנס בצורה רצינית בילדים לעתיד. אני מקווה להצליח השבוע.

התחלתי את השבוע במחשבה שהולך להיות לי מבחן ביום חמישי, אז אני צריך להתכונן אליו כי אחרת אני אגיע לא מוכן. על אף זאת, לא האמנתי שיהיה לי כל כך קשה במבחן כי התרגילים היו בסדר, על אף שהבדיקה שלהם הייתה מעצבנת, ופשוט עדיף להתכונן כדי לשים על זה וי. לא התכוננתי כמעט, כי לא היה לי זמן. ביום ראשון התכוננתי, בשני הייתי בבית וויתרתי על זה, בשלישי הייתי בשק”ם לילה ולא היה לי ממש פנאי לזה בין לישון ללשנוא לקוחות, וברביעי חזרתי שוב הביתה כשבחמישי המבחן. אז לא התכוננתי ממש, אבל האמנתי שיהיה בסדר. כשהגעתי למבחן באמת היה בסדר, עד שגיליתי שהזמן שבו אני פותר את השאלות ארוך מידי בשביל המבחן. כלומר, אני הייתי צריך בערך שעה כדי לפתור שאלה והיו לי רק 45 דקות, עכשיו ייתכן ולא הייתי נקלע למצב הזה אם לא הייתי מנסה לפתור שאלה אחת במשך יותר מידי זמן, אבל במבחן התוצאה פתרתי רק 3 שאלות מתוך 4 שהייתי צריך לפתור, כשלגמרי הייתי יכול לפתור אותן אם היה לי את הזמן הזה. אני חושב שזה לא מתכונת טובה למבחנים במתמטיקה, כי אין שום סיבה שבמתמטיקה תידרש לזמן הזה, אבל זה לא משנה. נכשלתי בצורה שלא נכשלתי בה הרבה זמן בתחום האקדמי, וזה פשוט חרא של הרגשה. אוקיי, עכשיו יש כמה שלבים איך להתמודד עם כשלון כזה, לפי מודל קובלר רוס להתמודדות עם משברים, יש הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה. אני וויתרתי על לעבור את כל השלבים האלה וישר האשמתי את הצבא. וזה לא בגלל שבגללו לא למדתי, אלא זה בגלל שאני חושב שאם הייתי בשיא כוחי כפי שהייתי בתקופת הטכניון לא הייתי מגיע למצב כזה. וזה פשוט מאכזב אותי שאין לי שום דבר לעשות כנגד זה. כל מה שיש לי זה לנסות לאסוף את השברים ולנסות ללמוד על אף הקשיים הניצבים מולי. הכישלון הזה עומד בשורה יחד עם עוד כשלונות נוספים שלי במהלך הזמן האחרון, וכמו שאמרתי לאבנר לפני כמה ימים, אני לפעמים חושב שכל מה שאני עושה הוא רק בסדר. פעם ידעתי שאני מצוין, עכשיו אני בסדר, וכל זה בגלל שאני נמצא בעבודה הזאת במשך רוב שעות היום, ואין לי כח לעבוד אחרי זה.
אני חושב שאת רוב האנשים מנסה לשבור הצבא בטירונות, אבל שוחק במהלך השירות. את הטירונות שלי העברתי כמו קנה סוף, התכופפתי במשך שבוע בערך, ואז קמתי לחיים שנית, אני תוהה האם הצבא יצליח לשבור אותי במהלך השירות.

במהלך יום ראשון ישבתי בחדר שהוא לא שלי המנותק מהמוזיקה המדורית, וכך חיפשתי לעצמי מוזיקה משלי. האמ-פי-3 שלי החליט שהוא עובר למצב מונו, והעביר רק לאוזניה אחת שלי סאונד, אז חיפשתי מוזיקה ברשת של היחידה. לאחר מספר ניסיונות של מוזיקה מסוגים שונים הגעתי לסאונדטראק של Spirited Away (המסע המופלא) שגיליתי שהוא ממש מדהים. כאילו הוא מטורף ביופיו, ורובו בוצע רק באמצעות פסנתר, לפעמים גם עם כינור, וכולו פשוט ברמה שאפילו אני אוכל לנגן אותו אם ארצה בכך. כשאני מכיר אלמנט תרבותי חדש, אני בדרך כלל אחזור אליו מספר פעמים עד שאמאס לי, ואז אחזור אליו כל כך כמה זמן, ככה אני גם מרענן את המגוון התרבותי שלי אבל גם לא נוטש את הדברים הישנים, וחוץ מזה אין לי שליטה בזה עד כדי כך, אז אני לא צריך להצדיק את זה. בכל מקרה שמעתי את הסאונדטראק מספר פעמים במדור, ואז כשחזרתי הביתה ניסיתי להאזין לו בבית, והצלחתי רק במידה מועטה כי יוטיוב הורידו את הקטעים היפים של הסאונדטראק כי דיווחו עליהם כמפירי זכויות יוצרים. טוב, אז חיפשתי ומצאתי את הקטעים בעצמם, ואז הציע לי יוטיוב להאזין ל”ג’ו היסאישי בבודוקן” (מלחין הסאונדטראק של רוב הסרטים של סטודיו גיבלי, שעשה את המסע המופלא, ובודוקן זה היכל נוקיה היפני ביושבו ככקיסריה היפנית). אז האזנתי לזה, וזה היה די מדהים. א’. הגודל של הדבר הזה הוא מטורף, הקונצרט נעשה כחלק מחגיגות ה-25 שנה לסטודיו גיבלי, והביאו לשם 1160 נגנים וזמרים, שכולל בתוך זה תזמורת קאמרית, וניגנו שם רק מוזיקה מהסאונטראק של הסרטים. ב. מי עושה דבר כזה? אני מכיר זמרים שמנגנים עם תזמורות קאמריות, וגם זמרים ששרים עם להקות, אבל להביא כל כך הרבה מבצעים בשביל סאונדטראקים של סרטי אנימציה זה מטורף, זה ממש טור דה פורס של סטודיו גיבלי ביפן. זה לא רק מראה על הגודל המטורף שלהם תקציבית, שהאמת לא צריך להיות כזה גדול בשביל להרים קונצרט כזה, אבל זה מראה סוג של הערכה לתרבות שלהם שאין במערב. אני לא חושב שדיסני היו עושים דבר כזה, וללא ספק הם יכולים לעשות את זה אם הם היו רוצים.  אתה לפעמים שומע להקות מבצעות קטעי סאונדטראק מסרטים אייקוניים, אבל אני לא בטוח כמה שזה מוצג כמופע או שזה בעיקר מוקלט ונמכר בדיסקים, אבל כאן יש 3 הופעות של אולמות מלאים ואינספור מבצעים בלייב, זה באמת הדהים אותי. יש שיצהירו שהמלך הוא עירום, ומי בכלל צריך לעשות קונצרטים על סאונדטראקים לסרטים, אבל אני חושב שכאן נמצא הפער בין התרבויות, שאנחנו תופסים את זה כבידור והם כתרבות, אבל אני לא באמת יודע, אני לא יפני. השבוע קצת הצטערתי על זה, עד כדי כך שחשבתי להתחיל את חלום הילדות שלי, ולהתחיל ללמוד יפנית. הסיבה שאני לא מתחיל בזה עכשיו או אי פעם זה כי אני יודע שאני אכשל. בשום מצב אין מצב שאני מצליח לעשות את זה. כשהייתי צעיר למדתי את האנגלית שלי רק מלראות סרטים מצויירים בטלוויזיה באנגלית  ולשחק משחקי מחשב, והרבה זמן גל לא האמין לי בנושא, בעיקר כי בפעם הראשונה שסיפרתי לו את זה השמטתי בטעות את הסרטים המצויירים,  אבל זה לגמרי נכון. תוך קיץ הפכתי מחסר יכולות בסיסיות לשוחה בשפה, לא הייתי מדהים בזה, היה לי הרבה vocabulary ללמוד וההגייה שלי על הפנים עד היום, גם בעברית, אבל יכלתי להתמודד עם משחקי המחשב שלי, בעיקר פוקימון. גולד. מאז הייתי רוצה לנסות לעשות את זה עוד פעם, הבעיה היא שזה לא עובד ככה, אני כבר לא בן 9, ואין לי את יכולת קניית השפה של בן 9, ולכן בשביל לקנות שפה אני צריך לעבוד, ובשביל יפנית אני צריך לעבוד קשה, ולכן אין שום סיכוי שאני אצליח בזה, בעיקר לא עכשיו, בעיקר לא כשהפיסטים בדרך. אבאלה.

אני ממש אוהב את המסע המופלא, חשבתי לנסות להחדיר הקרנה של זה לתוך אחד מהערבים של הקורס, כי אני יודע שהוא עזר לי מאוד בלאפיין איך צריך להתמודד עם מעבר למקום חדש. ראיתי אותו בפעם הראשונה לפני שנתיים כשאני הייתי בקורס, או לפחות בחפיפות, ועדיין הייתי די אבוד במדור, לא הייתי חלק מהדינמיקה של האנשים כל כך, והייתי פיסטון מת.

—ספוילר המסע המופלא—-

במסע המופלא מסופר על ילדה שעוברת דירה. כל החברים שלה נשארו במקום הישן, והם אהבו אותה, יודעים זאת כי יש לה זר מהם בתחילת הסרט שמאחל לה בהצלחה. ואז בדרך לדירה ההורים שלה מתבלבלים בדרך ומגיעים לאיזה פארק שעשועים, והם אוכלים שם את האוכל בטענה שהם ישלמו כשיגיע המוכר. הילדה מעוצבנת מזה, מסתובבת וכשהיא חוזרת היא רואה שההורים שלה הפכו לחזירים. ואז כל הפארק מתעורר למתים, יש כל מיני רוחות שמסתתובבות, וכל מיני אפקטים כאלה, ודברים לא מובנים בכלל. כשהיא מנסה לחזור למכונית היא רואה שאין דרך חזרה ושהיא תקועה שם.

אז היא קופאת, היא לא יודעת מה לעשות, היא פוחדת פחד מוות. ואז מגיע נער אחר בערך בגילה, מסתיר אותה, ואומר לה לא לדאוג, ושהוא יסביר לה בדיוק מה לעשות. הוא נותן לה את ההוראות הבסיסיות, ומפנה אותה לאנשים שהוא יודע שיעזרו לאנשים חדשים. אני חושב שכאן בדיוק טמונה דרך ההתמודדות הנכונה עם המצב הזה בו אתה מגיע למערכת החדשה הזאת שנקראת צבא ואתה לא מבין כלום, ואתה רוצה להתאקלם בה. אתה צריך למצוא את החבר האחד הזה שיעזור לך להבין מה קורה ולמי לפנות במצבים שאתה נקלע אליהם. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שלא הייתי עצמאי בתקופה הזאת, פשוט יש ביטחון מסוים שאתה מגיע אליו ברגע שאתה נמצא הרבה זמן באותו מקום, שלא היה לי אז. במקרה הזה, זה היה פוקסי, במיקרים קודמים זה היה אבנר, ובטח יש לי עוד כמה דוגמאות ספציפיות.

בהמשך יש תיאור של איך הילדה הופכת להיות יותר עצמאית, יותר מבינה את המערכת, יותר לוקחת אחראיות, עד שבסוף היא כבר מצילה את החבר שהציל אותה, וככה צריך להיות, ואני חושב שזה מאוד יפה. ובגלל זה הייתי רוצה להכניס את זה לאחד הלילות, אבל זה יהיה כתלות באווירה של הקורס וביכולות הטכניות של המחשב/נגן הדיוידי במדור.

—-סוף ספוילר—-

לילה טוב לכולם, אני מקווה שנהנתם. אתמול חשפתי את הבן של יאיר לבלוג, הוא עדיין לא חזר אליי לגבי השם שלו, אולי הוא יופיע בעתיד, נראה. בכל מקרה, הוא עדיין לא יודע שאני כותב את זה, אז תתנהגו כרגיל, כאילו גם אני קורא את זה כאחד הקוראים.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s