הנשגב והזול

אני בתכלס מרגיש טוב , אני קצת חושש מההגעה של הפיסטים, אבל אני מגיע לשבוע הקרוב בהרגשה שאין שום דבר שאני יכול לעשות לא בסדר אם אני אנהג כמו שאני מרגיש. אני אוהב את ההרגשה הזאת, אני חושב שזו ההרגשה הנכונה שצריך להרגיש. רגש.

יאיר אומר שהוא אוהב שאני אומר דברים כמו “אני הכי שונא את” ואז אני מביא את הדברים הכי שוליים בעולם. אז הנה עוד אחד לאוסף, כי עכשיו כמעט חטאתי בזה ואני ממש לא סובל את זה. אני לא סובל את זה שאנשים מתחילים נאומים, סתם דיבורים או מכתבים ב”מה אפשר להגיד על …” או “איך אפשר להתחיל ל…”. כאילו, אם אתה עושה את זה בכנות, לא היה לך באמת זין להתכונן ברצינות למה שאתה הולך לדבר, ואם אתה עושה את זה בכוונה, כמו רוב הפעמים בהם זה קורה בכתב, אתה מנסה לתת את התחושה כאילו אתה לא התכוננת, ווואלה אני תמיד שמח שמזלזלים בי.

השבוע האחרון התחיל החצי יום חופש, כמעט שכתתי מזה לגמרי. בדרך לבסיס ראיתי כושים הסוחבים חבילות, וכששאלתי אותם מדוע הם עושים זאת, הם אמרו לי שהגיע אליהם מידע מהימן על כך שהפיסטים נוכחים בסביבת הבסיס והם הולכים לנסות להעביר להם חבילות בדרך זו. שאלתי אותם אם לעזור, הם אמרו שאם אני רוצה אז בכיף, אמרתי להם שאני הולך לאכול. קראו לי אבא קקא, אבל לא היה לי מספיק רצון לפגוש אותם לפני שהם מגיעים. בסופו של דבר הכושים העבירו את החבילות אל המכיות של הפיסטים שהם יעבירו להם את זה. הכושי הראשי דרש הוכחה, ואיך שהוא דרגות הכתף שלו סיפקו לו תמונה של פיסטים עם חבילות. אני לא מבין איך לוקחים תמונה באמצע טירונות, והמכים מצלמים, לא הובן לי בכלל, אבל יכול להיות שכשקצין דורש מכלל-צהליים, אז הקצין מקבל. אם נשב עוד קצת על הסיבה למה לא רציתי לפגוש אותם, ובתכלס אני לא רוצה לעשות עליהם גם פייסינט (מודיעין פייסבוקי), הוא שאני כנראה לא רוצה לראות אותם בתור בני אדם בינתיים. משהו מפחיד אותי בזה, כנראה שכשאני אראה אותם אני ארגיש את ההגעה שלהם יותר. סיבה שנייה שעולה לי כרגע, הוא שלראות אותם יוריד אותם מעולם הרעיונות המופשטים אל עולם האנשים, ואז אני אצטרך להסתתכל בעיניים על איך דואגים ל-4 אנשים, לפחות אחד מהם אני כבר אוהב, אני מרגיש שהוא ישנא אותי די מהר אחרי 3 השבועות הראשונים הנוראים שאני אעביר אותו. כן, אני חושב שזו הסיבה.

ביום ראשון הגעתי לבקר מישהו בשקם לילה, ונוצרה שם חבורה קטנה של אנשים שהכרתי חלק מהם במידה של שלום שלום. עשינו קצת צחוקים, ואז הגיעה אותה בחורה שתפסה את עיני בשבועיים האחרונים. הייתי מביך, נזכרתי שהיא לא יודעת מי אני, אמרתי כמה משפטים מפגרים, היא הלכה, אני נשארתי. בתתכלס אני קצת מאוכזב מעצמי, אני לא מבין לאן נעלמה הפעולה שלי על אף המבוכה, שאני יודע שהייתה שם פעם. אולי זה כל הכשלונות גרמו לזה ליפול, אבל אני לא יודע. אני חושב שיש כאן מאותו הורדה של אנשים מעולם הרעיונות למדרגה של בני אדם, כנראה גם כי רעיונות לא יכולים לסרב לי.

ביום שני ניסיתי לסיים את כל הדברים שהייתי צריך לסיים, עשיתי את המינימום הנדרש, ואז ראיתי את רשימת הדברים שהקצין שלי רצה שאעשה, אמרתי לו שאני לא מסוגל יותר לעשות את כל הדברים האלה, ושאני רוצה לעשות אשכרה עבודה. הוא הבין לליבי, וקיצץ לי קצת מהקקא, אבל נשאר לי עוד האבן הגדולה שאני צריך להרים פעם נוספת. האבן הזאת, שמי שלא זוכר הוזכרה כבר בפוסטים לפני חודשים, תמיד חוזרת לרדוף אותי. הפעם היא חזרה למטה עוד פעם, ואני צריך להרים אותה פעם נוספת, הקצין שלי אמר לי שזו הפעם האחרונה, אני כבר לא יודע למה להאמין. עד סוף השבוע אני אסיים את זה, הוא כמובן רצה את זה לסוף השבוע שעבר, אבל אני מאמין שבקצב המקססימלי אסיים ביום שני. אחרי כל הדיבורים הוא אמר לי שהוא היה מעוניין לדבר איתי גם בחוץ בשיחה אישית, אז הלכנו, והוא אמר לי משפט שלא האמנתי שהוא יגיד לי. הוא אמר לי שהוא חושב שאני נראה יותר טוב בזמן האחרון. זו הייתה ללא ספק אכזבה. אמרתי לו על היום ד’ ההוא שלקחתי כי לא רציתי להיות יותר במדור, אמרתי לו גם שלא יתבלבל, ושגם אם אני נראה מחייך או שמח, אני סובל מלהיות במדור ובצבא. אני לא יודע אם הוא האמין לי, הקצין הקודם ממש לא האמין לי לגבי זה, או רצה לגרום לי לחשוב שהוא לא מאמין.

ביום שלישי הלכנו לחומוס, אני, הבן של יאיר, הבן העתידי שלי, ו-2 אחרים. ביקשתי לשמור את זה מצומצם, אבל זה התגלה במדור, אז פשוט הוצאתי את כולם מהר ככל שניתן, וככה יצאנו רק עם תוספת אחת. לפעמים אני מרגיש רע שאני עושה דברים כאלה, אבל אז אני נזכר שאני מעדיף להרגיש רע כשאני עושה דברים מאשר לחוות דברים לא כיפיים. היה סופר כיף, הרבה יותר כיף מהחומוס של השבוע לפני זה. תכלס, הייתי מגיע עוד פעם. אחר כך הלכתי הביתה, לא נהגתי כי לא היה לי ביטוח, הלכתי לישון.

ביום רביעי לא עשיתי כלום, חוץ מלארגן חבילה לפיסטון לעתיד שלי. כתבתי לו “ל*, לא ארגנו לך חבילה לטירונות, כי היא הייתה לפני 10 שנים, אבל הנה ופלים. אבא”. יאיר אישר את הניסוח לפני, למרות שבגרסה שלו כתבתי “אוהב, אבא” אבל לא היה לי מספיק ביצים כדי לכתוב את זה, בעיקר אם הוא לא יאהב את זה. בסוף הוא אהב, או לפחות אמר לי שהוא אהב, אז זה היה בסדר, אולי?

ביום חמישי הייתי בדיון די מטומטם, שהבטחתי לעצמי לא להנות ממנו ובסוף נהניתי, דיברתי הרבה בדיון, הוא היה די מטומטם. שכחתי להגיד שגם ביום ראשון היה דיון ממש מטומטם, אבל הוא היה ממש מטומטם, אז אני לא נהניתי ממנו. לפחות ראיתי חבר שלי, שאני לא אראה שנית עד לשחרורו, ומשם לנצח לא עוד. כשחזרתי הביתה אמא שלי נתנה לי את מושב הנהג, והיה די מוזר לנהוג ברכב אחר. בעיקר כי הוא מאיץ ומאיט נורא מהר וההגה שלו קצת מוזר, הכל ביחס לסקודה שנהגתי בה, אז לא ידעתי איך לאכול אותו כל כך. בסוף נחתתי בבית. ביום שבת אמא שלי סידרה ארוחת על האש אצל הדודים, דודים שראינו לא מזמן ובדרך כלל אנחנו רואים במרווחים הרבה יותר גדולים, בכל מקרה היא רצתה בצדק שאני אנהג, ואני גם רציתי. אז נהגתי לשם, היה די נחמד, 5 דקות לתוך הנסיעה התאפסתי ונהגתי די סבבה. אכלנו שם על האש, פגשתי את הדודים, את בן הדוד, בגיל שנושק ל-30 שמטייל בעולם, את הבת דודה המשוגעת שאני לא אוהב, את הילדים שלה ואת בעלה. אני אוהב את הבן דוד שלי, הוא אחלה גבר, עם סיפור חיים שאפשר לכתוב עליו ספר לא רע, זה גורם לי לאהוב אותו. גם יפה, גם מתוסבך, מה יש עוד לא לאהוב? בדרך שלחו אותי להביא שתייה עם הדוד, אז נסעתי להביא שתייה עם הדוד. בדרך חזרה הייתי כבר מותש לגמרי מהיום, ניסיתי לנהוג, אבל הרגשתי שלהרים את העפעפיים זה קצת כמו לעשות שכיבות שמיכה, אני עושה את זה בקלות בהתחלה, אבל אני לא יודע כמה אני אוכל למשוך ככה. מהר מאוד החלטתי לרדת מההגה, אני חושב שזו הייתה החלטה נבונה, אבל אולי זה פתח לא טוב לרעות.

בכל ערבי השבוע האחרון בהם הייתי במדור תיכנתתי עד סביבות 11 בלילה, בלילה אחד עבדתי על מה שכתבתי בשבוע שעבר עם פגיעה בצורה ריגורוזית בכדורים, במהלך הנסיעה לבסיס הבנתי איך לפתור את הבעיה, אז הייתי צריך רק לתכנת את זה. כשזה לא עבד, הייתי צריך להבין למה זה לא עבד, הבנתי שהייתי צריך לפתור את זה יותר טוב, היו לי כל מיני טייפוס למיניהם, כל מיני התהפכות של כיווני וקטורים, אבל בסוף הם פגעו באופן מושלם. אחר כך עבדתי על לעשות את הדברים מולטיפליירים, כמו מטומטם ניסיתי לפצל את שני השחקנים לגמרי, ואז הייתי צריך לסדר את הדברים כדי שהם יעבדו בפיצול, ואז הבנתי שזה היה ממש מפגר והחזרתי את הכל למצב שהוא היה ביום לפני כן. הסיבה שזה היה ממש מטומטם, ואני קצת מתבייש בעצמי על זה שאני לא תפסתי את זה מלכתחילה, שכל הקטע במשחקי מולטיפלייר זה שיש אינטראקציה בין שני השחקנים, ואתה לא יכול לעשות את זה כשאתה מפצל אותם לגמרי. אחר כך שיניתי את התצורה ככה שלכל יישות יש את מספר השחקן ששולט בה, ככה אפשר לפצל בין השחקנים בצורה נוחה יותר, עכשיו הבנתי משהו נוסף שאולי אני צריך לעשות אבל לא משנה. ביום רביעי פיצלתי בין השחקנים באמצעות קירות, היה לי יום קצת קצר בקטע הזה, והמכשולים הבאים שלי זה כיצד אני עושה שיטת שליחת מפלצות קלה לשימוש, שתעבוד במקביל עם מערכת לבחירת מגדלים, וכל זה לשני שחקנים. זה לא פשוט, אני אצטרך לשחק עם זה לא מעט. הסיבה שאני לא יודע איך לעשות את זה, זה בגלל שבמשחקים שאני זוכר בסגנון כזה פשוט יושבים על שתי מקלדות ומשחקים באינטרנט או נגד המחשב, ולפחות לגרסה הראשונית אני לא מתכנן את זה. כיף כיף כיף.

הקבטייה החליטה שאני לא חייל לגיטימי, אז היא הפקיעה ממני עוד זכויות על לא עוול בכפי, זה מעצבן, זה מבזה, זה מטרטר. אם היו לי ביצים הייתי נאבק בזה, אבל אין לי.

לילה טוב לכולם, אני הייתי עדן.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s