הנשגב והזול

אני בתכלס מרגיש טוב , אני קצת חושש מההגעה של הפיסטים, אבל אני מגיע לשבוע הקרוב בהרגשה שאין שום דבר שאני יכול לעשות לא בסדר אם אני אנהג כמו שאני מרגיש. אני אוהב את ההרגשה הזאת, אני חושב שזו ההרגשה הנכונה שצריך להרגיש. רגש.

יאיר אומר שהוא אוהב שאני אומר דברים כמו “אני הכי שונא את” ואז אני מביא את הדברים הכי שוליים בעולם. אז הנה עוד אחד לאוסף, כי עכשיו כמעט חטאתי בזה ואני ממש לא סובל את זה. אני לא סובל את זה שאנשים מתחילים נאומים, סתם דיבורים או מכתבים ב”מה אפשר להגיד על …” או “איך אפשר להתחיל ל…”. כאילו, אם אתה עושה את זה בכנות, לא היה לך באמת זין להתכונן ברצינות למה שאתה הולך לדבר, ואם אתה עושה את זה בכוונה, כמו רוב הפעמים בהם זה קורה בכתב, אתה מנסה לתת את התחושה כאילו אתה לא התכוננת, ווואלה אני תמיד שמח שמזלזלים בי.

השבוע האחרון התחיל החצי יום חופש, כמעט שכתתי מזה לגמרי. בדרך לבסיס ראיתי כושים הסוחבים חבילות, וכששאלתי אותם מדוע הם עושים זאת, הם אמרו לי שהגיע אליהם מידע מהימן על כך שהפיסטים נוכחים בסביבת הבסיס והם הולכים לנסות להעביר להם חבילות בדרך זו. שאלתי אותם אם לעזור, הם אמרו שאם אני רוצה אז בכיף, אמרתי להם שאני הולך לאכול. קראו לי אבא קקא, אבל לא היה לי מספיק רצון לפגוש אותם לפני שהם מגיעים. בסופו של דבר הכושים העבירו את החבילות אל המכיות של הפיסטים שהם יעבירו להם את זה. הכושי הראשי דרש הוכחה, ואיך שהוא דרגות הכתף שלו סיפקו לו תמונה של פיסטים עם חבילות. אני לא מבין איך לוקחים תמונה באמצע טירונות, והמכים מצלמים, לא הובן לי בכלל, אבל יכול להיות שכשקצין דורש מכלל-צהליים, אז הקצין מקבל. אם נשב עוד קצת על הסיבה למה לא רציתי לפגוש אותם, ובתכלס אני לא רוצה לעשות עליהם גם פייסינט (מודיעין פייסבוקי), הוא שאני כנראה לא רוצה לראות אותם בתור בני אדם בינתיים. משהו מפחיד אותי בזה, כנראה שכשאני אראה אותם אני ארגיש את ההגעה שלהם יותר. סיבה שנייה שעולה לי כרגע, הוא שלראות אותם יוריד אותם מעולם הרעיונות המופשטים אל עולם האנשים, ואז אני אצטרך להסתתכל בעיניים על איך דואגים ל-4 אנשים, לפחות אחד מהם אני כבר אוהב, אני מרגיש שהוא ישנא אותי די מהר אחרי 3 השבועות הראשונים הנוראים שאני אעביר אותו. כן, אני חושב שזו הסיבה.

ביום ראשון הגעתי לבקר מישהו בשקם לילה, ונוצרה שם חבורה קטנה של אנשים שהכרתי חלק מהם במידה של שלום שלום. עשינו קצת צחוקים, ואז הגיעה אותה בחורה שתפסה את עיני בשבועיים האחרונים. הייתי מביך, נזכרתי שהיא לא יודעת מי אני, אמרתי כמה משפטים מפגרים, היא הלכה, אני נשארתי. בתתכלס אני קצת מאוכזב מעצמי, אני לא מבין לאן נעלמה הפעולה שלי על אף המבוכה, שאני יודע שהייתה שם פעם. אולי זה כל הכשלונות גרמו לזה ליפול, אבל אני לא יודע. אני חושב שיש כאן מאותו הורדה של אנשים מעולם הרעיונות למדרגה של בני אדם, כנראה גם כי רעיונות לא יכולים לסרב לי.

ביום שני ניסיתי לסיים את כל הדברים שהייתי צריך לסיים, עשיתי את המינימום הנדרש, ואז ראיתי את רשימת הדברים שהקצין שלי רצה שאעשה, אמרתי לו שאני לא מסוגל יותר לעשות את כל הדברים האלה, ושאני רוצה לעשות אשכרה עבודה. הוא הבין לליבי, וקיצץ לי קצת מהקקא, אבל נשאר לי עוד האבן הגדולה שאני צריך להרים פעם נוספת. האבן הזאת, שמי שלא זוכר הוזכרה כבר בפוסטים לפני חודשים, תמיד חוזרת לרדוף אותי. הפעם היא חזרה למטה עוד פעם, ואני צריך להרים אותה פעם נוספת, הקצין שלי אמר לי שזו הפעם האחרונה, אני כבר לא יודע למה להאמין. עד סוף השבוע אני אסיים את זה, הוא כמובן רצה את זה לסוף השבוע שעבר, אבל אני מאמין שבקצב המקססימלי אסיים ביום שני. אחרי כל הדיבורים הוא אמר לי שהוא היה מעוניין לדבר איתי גם בחוץ בשיחה אישית, אז הלכנו, והוא אמר לי משפט שלא האמנתי שהוא יגיד לי. הוא אמר לי שהוא חושב שאני נראה יותר טוב בזמן האחרון. זו הייתה ללא ספק אכזבה. אמרתי לו על היום ד’ ההוא שלקחתי כי לא רציתי להיות יותר במדור, אמרתי לו גם שלא יתבלבל, ושגם אם אני נראה מחייך או שמח, אני סובל מלהיות במדור ובצבא. אני לא יודע אם הוא האמין לי, הקצין הקודם ממש לא האמין לי לגבי זה, או רצה לגרום לי לחשוב שהוא לא מאמין.

ביום שלישי הלכנו לחומוס, אני, הבן של יאיר, הבן העתידי שלי, ו-2 אחרים. ביקשתי לשמור את זה מצומצם, אבל זה התגלה במדור, אז פשוט הוצאתי את כולם מהר ככל שניתן, וככה יצאנו רק עם תוספת אחת. לפעמים אני מרגיש רע שאני עושה דברים כאלה, אבל אז אני נזכר שאני מעדיף להרגיש רע כשאני עושה דברים מאשר לחוות דברים לא כיפיים. היה סופר כיף, הרבה יותר כיף מהחומוס של השבוע לפני זה. תכלס, הייתי מגיע עוד פעם. אחר כך הלכתי הביתה, לא נהגתי כי לא היה לי ביטוח, הלכתי לישון.

ביום רביעי לא עשיתי כלום, חוץ מלארגן חבילה לפיסטון לעתיד שלי. כתבתי לו “ל*, לא ארגנו לך חבילה לטירונות, כי היא הייתה לפני 10 שנים, אבל הנה ופלים. אבא”. יאיר אישר את הניסוח לפני, למרות שבגרסה שלו כתבתי “אוהב, אבא” אבל לא היה לי מספיק ביצים כדי לכתוב את זה, בעיקר אם הוא לא יאהב את זה. בסוף הוא אהב, או לפחות אמר לי שהוא אהב, אז זה היה בסדר, אולי?

ביום חמישי הייתי בדיון די מטומטם, שהבטחתי לעצמי לא להנות ממנו ובסוף נהניתי, דיברתי הרבה בדיון, הוא היה די מטומטם. שכחתי להגיד שגם ביום ראשון היה דיון ממש מטומטם, אבל הוא היה ממש מטומטם, אז אני לא נהניתי ממנו. לפחות ראיתי חבר שלי, שאני לא אראה שנית עד לשחרורו, ומשם לנצח לא עוד. כשחזרתי הביתה אמא שלי נתנה לי את מושב הנהג, והיה די מוזר לנהוג ברכב אחר. בעיקר כי הוא מאיץ ומאיט נורא מהר וההגה שלו קצת מוזר, הכל ביחס לסקודה שנהגתי בה, אז לא ידעתי איך לאכול אותו כל כך. בסוף נחתתי בבית. ביום שבת אמא שלי סידרה ארוחת על האש אצל הדודים, דודים שראינו לא מזמן ובדרך כלל אנחנו רואים במרווחים הרבה יותר גדולים, בכל מקרה היא רצתה בצדק שאני אנהג, ואני גם רציתי. אז נהגתי לשם, היה די נחמד, 5 דקות לתוך הנסיעה התאפסתי ונהגתי די סבבה. אכלנו שם על האש, פגשתי את הדודים, את בן הדוד, בגיל שנושק ל-30 שמטייל בעולם, את הבת דודה המשוגעת שאני לא אוהב, את הילדים שלה ואת בעלה. אני אוהב את הבן דוד שלי, הוא אחלה גבר, עם סיפור חיים שאפשר לכתוב עליו ספר לא רע, זה גורם לי לאהוב אותו. גם יפה, גם מתוסבך, מה יש עוד לא לאהוב? בדרך שלחו אותי להביא שתייה עם הדוד, אז נסעתי להביא שתייה עם הדוד. בדרך חזרה הייתי כבר מותש לגמרי מהיום, ניסיתי לנהוג, אבל הרגשתי שלהרים את העפעפיים זה קצת כמו לעשות שכיבות שמיכה, אני עושה את זה בקלות בהתחלה, אבל אני לא יודע כמה אני אוכל למשוך ככה. מהר מאוד החלטתי לרדת מההגה, אני חושב שזו הייתה החלטה נבונה, אבל אולי זה פתח לא טוב לרעות.

בכל ערבי השבוע האחרון בהם הייתי במדור תיכנתתי עד סביבות 11 בלילה, בלילה אחד עבדתי על מה שכתבתי בשבוע שעבר עם פגיעה בצורה ריגורוזית בכדורים, במהלך הנסיעה לבסיס הבנתי איך לפתור את הבעיה, אז הייתי צריך רק לתכנת את זה. כשזה לא עבד, הייתי צריך להבין למה זה לא עבד, הבנתי שהייתי צריך לפתור את זה יותר טוב, היו לי כל מיני טייפוס למיניהם, כל מיני התהפכות של כיווני וקטורים, אבל בסוף הם פגעו באופן מושלם. אחר כך עבדתי על לעשות את הדברים מולטיפליירים, כמו מטומטם ניסיתי לפצל את שני השחקנים לגמרי, ואז הייתי צריך לסדר את הדברים כדי שהם יעבדו בפיצול, ואז הבנתי שזה היה ממש מפגר והחזרתי את הכל למצב שהוא היה ביום לפני כן. הסיבה שזה היה ממש מטומטם, ואני קצת מתבייש בעצמי על זה שאני לא תפסתי את זה מלכתחילה, שכל הקטע במשחקי מולטיפלייר זה שיש אינטראקציה בין שני השחקנים, ואתה לא יכול לעשות את זה כשאתה מפצל אותם לגמרי. אחר כך שיניתי את התצורה ככה שלכל יישות יש את מספר השחקן ששולט בה, ככה אפשר לפצל בין השחקנים בצורה נוחה יותר, עכשיו הבנתי משהו נוסף שאולי אני צריך לעשות אבל לא משנה. ביום רביעי פיצלתי בין השחקנים באמצעות קירות, היה לי יום קצת קצר בקטע הזה, והמכשולים הבאים שלי זה כיצד אני עושה שיטת שליחת מפלצות קלה לשימוש, שתעבוד במקביל עם מערכת לבחירת מגדלים, וכל זה לשני שחקנים. זה לא פשוט, אני אצטרך לשחק עם זה לא מעט. הסיבה שאני לא יודע איך לעשות את זה, זה בגלל שבמשחקים שאני זוכר בסגנון כזה פשוט יושבים על שתי מקלדות ומשחקים באינטרנט או נגד המחשב, ולפחות לגרסה הראשונית אני לא מתכנן את זה. כיף כיף כיף.

הקבטייה החליטה שאני לא חייל לגיטימי, אז היא הפקיעה ממני עוד זכויות על לא עוול בכפי, זה מעצבן, זה מבזה, זה מטרטר. אם היו לי ביצים הייתי נאבק בזה, אבל אין לי.

לילה טוב לכולם, אני הייתי עדן.

Advertisements

אופטימיות

משעמם לי. תכלס, משעמם לי. אין לי מה לעשות. אחרי שעברנו את שלב עורכי התמלילים, ואחרי שעם הנהיגה אני תקוע, ואחרי שאני עובד בעבודה במשך רוב שעות היום, משעמם לי. בסוף היום, כשאני סוף סוף מסיים לעבוד, כל מה שאני רוצה לעשות זה לא לעשות כלום. לו רק היה לי משהו לעשות, אבל אין לי. בגלל זה אני רודף אחרי דברים מבזבזי זמן שאולי אני ארוויח מהם משהו, ואולי לא. מה זה בזבוז זמן בכלל? הפזם בכל מקרה דופק. איך אני שונא את המשפט הזה, הייתי רוצה לשבור את השעון המסריח הזה, כדי שיפסיק לדפוק, ושאני אוכל לחזור לחיי. בכל מקרה, על אף שמשעמם לי, אני אופטימי, כי אני לא יכול לא להיות.

Continue reading

עוד כותרת שלא אומרת כלום על מה שייכתב

אוקיי, אני נשבע שאני מפסיק לדבר על עורכי תמלילים, כי מצאתי את עורך התמלילים המושלם בשבילי. הוא ממש מינימליסטי, ואין בו יותר ממסך גדול ושחור שאפשר להקליד בו טקסט. הוא מושלם, כי על אף שיש כל כך הרבה עורכי תמלילים עם התכונות שמניתי, יש בו תכונה אחת שלא מניתי, וזה שהוא לא אומר “טוב, אני רק שחור אז אני יכול לזרוק זין על כל שאר האפשרויות שאנשים יכולים לרצות בחיים” ואני רוצה את האופציות האלה, אופציות כמו יישור לימין, ושינוי צבע המסך, והגדרת גבולות המסך, ועוד דברים שאני רוצה ולא קיבלתי מQ10, ולא קיבלתי את זה מJdark room, ולא קיבלתי את המסך השחור מTypwrittr, אז עכשיו הגעתי לנחלה עד שבוע הבא, ואז אני אמצא כבר משהו אחר להתעצבן ממנו, אני בטוח שלפחות דבר אחד שאני מתעצבן ממנו זה שאני כותב לאט. והכי גרוע, גיליתי שאני לא יודע לכתוב בלי להזיז את היד מהשורה המרכזית, בעיקר ביד ימין. אני מקווה לתקן את זה. דרך אגב, למי שרוצה להשתמש בעורך התמלילים הזה, הוא נקרא WriteMonkey.

Continue reading

יש לי פאקינג עורך תמלילים חדש.

אולי אני יום אחד אשיג עורך תמלילים נורמלי כדי לכתוב את הקקא הזה, אחד שלא ישנה את המבנה שלו כל יומיים, ושאני אוכל לסמוך עליו בתור מקור אמין להעתק-הדבק. הבעיה היא כמובן, שכל עורך תמלילים נורמלי נכתב בראש של לכתוב באנגלית, אז בדרך כלל לא תהיה לי אפשרות לעשות משהו כזה. האמת, מה שאני באמת רוצה, זה עורך תמלילים ריק מתוכן כמו Q10 שפשוט יהיה לו אפשרות לכתוב טקסט, ושאני אוכל להאמין שיש לו תמיכה בכתיבה מימין לשמאל, בגלל שאני לא אחפש או אקבל כזה בזמן הקרוב, אני אמשיך לכתוב לכם תלונות כל שבוע על זה. Continue reading

פורום בעלי תפקידים

עכשיו אתה מבין? כתבתי לאיתי אחרי שהייתי צריך להסביר לו מה אמרתי קודם. כנראה שבהרבה יותר מידי פעמים אני כותב את המשפט הזה, ואני תוהה למה. אני באמת תוהה, כי אני לא חושב שאני אומר דברים עד כדי כך מוזרים, אבל אולי זה בגלל שאני מבסס את הדיבור שלי יותר מידי על התרבות שאני צורך באובססיביות מסוימת, ואולי אני סתם אוהב להגיד משפטים שהם לא ברורים בכוונה. אני באמת לא יודע. בכל מקרה, אני חושב שזה לא היה תמיד ככה, אני חושב שביאסא הייתי יותר ברור לעצמי, ואולי לא, רק חלקכם יכולים לזכור.

אני חושב שאני אעשה היום משהו שונה, ואנסה לאפיין את התפקידים השונים שחברים שלי תופסים בחיי, כי אני חושב שזה חשוב לי, וזה קצת שינוי מרענן שתמיד יכול לבוא לטובה. מצד אחד זה קצת לא יפה לייחס תפקידים לחברים, כי אתה יכול לקבע את התפיסה שלך אותם לזה, במקום לתת להם מקום להתפתח ולשנות את התפיסה שלך אותם. חוץ מזה, יש כאן אולי גם משהו שייראה לא פייר, שבמקום כלשהו אתה בא אל מישהו בשביל עצמך ולא גם בשבילו, אבל זה רק כי אני מתאר פה את הצד שלי.

אני חושב שהאדם הכי אינדיקטיבי להבנת העניין הוא איתי, לאיתי יש תכונה מדהימה שהוא יכול לתאר מערכות יחסים ואיך להתחיל אותם בצורה מאוד מדויקת. אז אני פונה לאיתי כל פעם שאני צריך עזרה בדברים האלה, או לעיתים קרובות יותר, כדי שהוא ידבר כאילו דברים בלתי אפשריים יכולים לקרות, וכך להפליג במחוזות הדמיון על האש שלו. לא פעם איתי הצית בי אש חדשה כשהייתי כבוי לגמרי.

האדם הבא בתור יהיה שלמה, שהוא האדם היותר משוגע מבין החברים שלי. כשאני חשבתי על הבלוג הזה, והפכתי את זה במוחי במשך חודשים, האדם הראשון שבאתי אליו עם ההצעה הזאת היה שלמה, כי אני ידעתי שהוא כנראה היה זורם על כל רעיון משוגע שלי בלי באמת לשפוט אותי. חוץ מזה, הוא באמת לא ממש שופט אותי בשום מצב.

מתוך האדם שהכי פחות שופט מבין החברים שלי, יש את האדם שלפי דעתי המנתח המדויק ביותר, וזאת בר. לבר אני מגיע כשאני צריך להבין דברים שאני לא מנתח אותם מספיק טוב בשביל להבין אותם. חוץ מזה, בר היא האדם שמעמיד אותי על הקרקע. כל פעם שאני מרגיש שאני יותר מידי בשמים ובדמיונות, אני בא אל בר, ואז היא לפעמים היא מורידה אותי לקרקע, ולפעמים היא לא. בכל מקרה, אולי האקט הזה של לספר לבר משהו הוא כבר מצריך ממני רצינות מסוימת לדבר הזה, ולפעמים ממש מפחיד אותי. בכל מקרה, על אף שהיא מורידה אותי לקרקע הרבה פעמים, אני לא נרתע ממנה כי אני יודע שהיא אוהבת אותי, אז זה בסדר.

אני חושב שאפשר לאפיין את התפקיד של אבנר, וזה כבר נהיה יותר קשה אחרי שעברנו את הפשוטים יותר, כאדם שאני יודע שהיה רוצה לדבר איתי כמעט בכל מצב. וכן, כמעט כל החברים שלי היו רוצים לדבר איתי לפעמים, אבל עם אבנר זה קצת שונה. אולי אני יכול לאפיין את זה כאבנר הוא מין עמוד משען כזה שאני יכול לדעת שהוא נמצא שם, גם כשאני לא במצב מיטבי. וכך גם התחילה החברות בינינו, כאשר ניסינו בסוג של קרב בלתי אפשרי להישאר בנחום בכיתה י’, על אף שנכשלנו בבוחן אחר בוחן, וכשאני הייתי מיואש לגמרי הוא נלחם עליי, ורק בדיעבד גיליתי שהוא היה במצב שבו אני נמצא בו. שוב ושוב הראה אבנר שאני יכול להישען עליו, ולפעמים זה היה ממש לא פייר מצדי, אבל זה טוב לדעת שזה קיים.

אני חושב שאני אסיים באלה, כמובן שאלה שלא הזכרתי אותם כאן חשובים לי כפי שחשובים לי האנשים שהזכרתי כאן, פשוט אין להם תפקיד מוגדר ופשוט כמו המוזכרים לעיל, ואולי יש להם ואני פשוט ממש צריך ללכת לישון. בכל מקרה, על אף שהפוסט היה קצר באופן משמעותי, היה לי מאוד מרגש לכתוב אותו, ואני מקווה שהרגשות האלה לא יצאו החוצה כדי שלא תחשבו שאני אדם אמיתי. בבקשה אל תישאו את זה נגדי, ולילה טוב.

שבוע בסימן רונה קינן

היום לקח לי 30 דקות כדי להתחיל לכתוב, ואני חושב שאני מגיע לרמת הנמאס, זה קצת עצוב, אבל נראה לי שאני לא אפסיק לכתוב בכלל, אלא פשוט אמצא דרך אחרת לעשות את זה, או לחפש גאנר אחר שיותר יתאים לי. בסופו של דבר, לפחות לפי מי שהגיב, הדבר החשוב הוא כנראה לא העדכון בחיים המסריחים שלי, אלא תפיסה מסוימות שלי ושל החיים שלי בצורה חסרת אמצעים, וגם אם זה לא לפי מי שהגיב, אז זה לפי מי שכותב.

Continue reading